ואישתכח כוותי [ונמצא כמותי], שאף שלא היה הדבר מקובל, התברר שצדקתי. שהוא סבר שחמת זו היא טבריא [טבריה] ולמה נקרא שמה "חמת"? על שום (שם) חמי טבריא המצויים בה. ואילו רקת זו ציפורי, ולמה נקרא שמה "רקת"? משום דמידלייא כרקתא דנהרא [משום שהיא מוגבהת מסביבתה כשפת הנהר]. כינרת זו גינוסר, ולמה נקרא שמה "כינרת"? דמתיקי פירא כקלא דכינרי [שמתוקים פירותיה כקול הכינור].

אמר רבא: מי איכא למאן דאמר [האם יש מי שאומר] כי רקת לאו טבריא הוא [לא טבריה היא]? והא כי שכיב איניש הכא, התם ספדי ליה הכי [והרי כאשר מת אדם גדול כאן, בבבל, שם סופדים לו בלשון זו כך]: "גדול הוא בששך [בבבל] (ראה ירמיהו כה, כו) ושם יצא לו ברקת". וכי מסקי ארונא להתם, ספדי ליה הכי [וכאשר מעלים ארון של אדם חשוב לשם, סופדים לו כך]: אתם אוהבי ישראל השרידים יושבי רקת, צאו וקבלו הרוגי עומק, כלומר, את אלו שמתו בבבל שהיא ארץ עמוקה ונמוכה, משמע, שהכל מסכימים שרקת זו טבריה.

וכן מספרים: כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] ר' זירא, פתח עליה ההוא ספדנא [פתח עליו ספדן אחד] את הספדו במילים אלה: ארץ שנער (בבל) הרה וילדה, שר' זירא היה מבבל, ארץ צבי (ארץ ישראל) גידלה את שעשועיה של בבל, שאחר כך עלה לארץ ישראל וגדל בה, אוי נא לה, אמרה רקת, כי אבדה כלי חמדתה. ואם כן, נראה שמקובל על הכל שרקת זו טבריה.

אלא אמר רבא: חמת זו חמי גרר הסמוכים לטבריה, רקת זו טבריא, כינרת זו גינוסר, ולמה נקרא שמה של טבריה "רקת"? שאפילו ריקנין שבה, מלאין מצות כרמון. ר' ירמיה אמר: בעצם "רקת" שמה, ולמה נקרא שמה "טבריא" — משום שיושבת בטבורה (במרכזה) של ארץ ישראל. רבה אמר: "רקת" שמה, ולמה נקרא שמה "טבריא" — כעין נוטריקון: שטובה ראייתה.

א כיוון שעסקנו בזיהוי של שמות מקומות המוזכרים במקרא, אמר זעירא: קטרון הנזכרת במקרא, זו היא העיר ציפורי. ולמה נקרא שמה "ציפורי"? מפני שיושבת בראש ההר כצפור.

ושואלים: וקטרון, האם ציפורי היא? והא [והרי] קטרון בחלקו של זבולון הואי [היתה], דכתיב [שהרי נאמר]: "זבולון לא הוריש את יושבי קטרון ואת יושבי נהלל" (שופטים א, ל), שאף שהיתה מן הערים שנפלו בחלקו, מכל מקום עבר על הציווי של "לא תחיה כל נשמה" והותיר את בני העיר בחיים כדי שיעלו לו מס, ואנחנו יודעים כי זבולון מתרעם על מדותיו (מזלו) הוה [היה], שנאמר: "זבלון עם חרף נפשו למות" (שופטים ה, יח), מה טעם? משום ש"נפתלי על מרומי שדה" (שופטים ה, יח), וכך מפרשים:

אמר זבולון לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, לאחיי שאר השבטים הסמוכים לנחלתי נתת להם ארץ שדות וכרמים, ולי נתת הרים וגבעות. לאחיי נתת להם ארצות ולי נתת ימים ונהרות! אמר לו הקדוש ברוך הוא: בכל זאת כולן צריכין לך על ידי חלזון, שנאמר: "עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק כי שפע ימים יינקו ושפני טמוני חול" (דברים לג, יט),

ותני [ושנה] רב יוסף על כך: "שפני" — זה חלזון הנמצא בימו של זבולון, "טמוני" — זו טרית, מין דג (סרדין) שדגים במימי החוף, "חול" — זו החול שממנו עושים זכוכית לבנה. אמר זבולון לפניו: אמנם כל אלה נמצאים בארצי, אולם, רבונו של עולם מי מודיעני אם יקחו ממני בלי רשות? אמר לו ככתוב באותו פסוק: "שם יזבחו זבחי צדק", סימן זה יהא לך: כל הנוטל ממך בלא דמים (תשלום) — אינו מועיל בפרקמטיא (במסחר) שלו כלום.

ומכל מקום למדנו מכאן שארצו של זבולון היתה ארץ שלא היו בה שדות וכרמים, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שקטרון זו ציפורי, אמאי [מדוע] מתרעם על מדותיו? והא הויא [והרי היתה] ציפורי שהיא מילתא דעדיפא טובא [דבר שעדיף ביותר] מבחינת פוריותו! וכי תימא דלית [ואם תאמר שאין] בה קרקע משובחת שהיא זבת חלב ודבש — והאמר [והרי אמר] ריש לקיש: לדידי חזי לי [אני עצמי ראיתי] את ארץ זבת חלב ודבש שבסביבת ציפורי, והויא [והיתה] ששה עשר מיל על ששה עשר מיל!

וכי תימא דלא נפישא דידיה כדאחוה [ואם תאמר שאין מרובה שלו כשל אחיו] והם קיבלו יותר ממנו ארץ זבת חלב ודבש, והאמר [והרי אמר] רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לדידי חזי לי [אני בעצמי ראיתי] זבת חלב ודבש של כל ארעא [ארץ] ישראל, והויא [והיה גודלה] כמו מן המקום בי כובי ועד אקרא [מבצר] תולבקני, ובסך הכל: עשרין ותרתין פרסי אורכא, ופותיא שיתא פרסי [עשרים ושתיים פרסות אורכה, ורוחבה שש פרסות] שהם פחות מחלקו של זבולון בצפורי!

ומשיבים: אכן, מבחינת היבול היה חלקו מספיק ואולם אפילו הכי [כך] שדות וכרמים עדיפא ליה [עדיפים היו לו], כי זבת חלב ודבש שבחלקו היתה בארץ הררית שיש טורח בעיבודה. ומעירים: דיקא נמי דכתיב [מדוייק גם כן, ממה שנאמר]: "ונפתלי על מרומי שדה", שטענתו של זבולון היתה מדוע לנפתלי יש שדות, ומעירים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכך הוא.

ב בענין זיהוי שמות מקומות: אמר ר' אבהו מה שנאמר "ועקרון תעקר" (צפניה ב, ד) — זו רמז לקסרי בת אדום. שרוב בני העיר היו יוונים ורומאים, והיא היתה השלטת על ארץ ישראל במשך זמן השלטון הרומי, שהיא יושבת בין החולות, והיא היתה יתד תקועה לישראל עוד בימי יוונים שהיתה מכשול להתפשטות הישוב היהודי וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, היו קורין אותה "אחידת [תפוסת, כבושת] מגדל שיר".

אמר ר' יוסי בר חנינא מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "והסירתי דמיו מפיו ושקציו מבין שניו ונשאר גם הוא לאלהינו" (זכריה ט, ז) — כך יש לדרוש: "והסרתי דמיו מפיו" — זה בית במיא (במות להקרבת קרבנות) שלהם — מקום הקרבת הקרבנות שלהם, "ושקציו מבין שניו" — זה בית גליא (גלי אבנים של פולחן) שלהן,

"ונשאר גם הוא לאלהינו" — אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבאדום. ועוד דרשו מה שנאמר: "והיה כאלף ביהודה ועקרון כיבוסי" (זכריה ט, ז) אלו תראטריות וקרקסיות (בתי תיאטרון וקרקסים) שבאדום, שעתידין שרי יהודה ללמד בהן תורה ברבים. והוא שרומז הכתוב, שארץ זו שהיא עכשיו של הגוים תהיה כאלוף (מלמד) ביהודה.

ועוד אמר ר' יצחק: לשם — זו העיר הקרויה בזמן התלמוד פמייס, "עקרון תעקר" — זו קסרי בת אדום, שהיא היתה מטרופולין (עיר האם, הבירה) של מלכים. איכא דאמרי [יש שאומרים, מפרשים]: דמרבי [שמגדלים] בה מלכי [את המלכים] ואיכא דאמרי [יש שאומרים]: דמוקמי מינה מלכי [שמעמידים ממנה מלכים], שמיושבי העיר הזאת מעמידים אחר כך מלכים לאדום.

ואמרו חכמים: קסרי וירושלים הם שני ניגודים, ולכן אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן — אל תאמן, אם יאמר לך: ישבו שתיהן בשלווה — אל תאמן, אלא אם יאמר לך שחרבה קסרי וישבה ירושלים או שיאמר לך חרבה ירושלים וישבה קסרי — אז תאמן, שנאמר: "יען אשר אמרה צור על ירושלים האח נשברה דלתות העמים נסבה אלי אמלאה החרבה" (יחזקאל כו, ב), ללמד: אם מליאה זו — חרבה זו, אם מליאה זו — חרבה זו ששתיהן הן כניגודים זו לזו.

רב נחמן בר יצחק אמר אותו רעיון מהכא [מכאן מפסוק זה] שנאמר על יעקב ועשו: "ולאם מלאם יאמץ" (בראשית כה, כג), לאמר: כשזה עולה — השני בהכרח יורד.

ג מכיוון שהזכרנו את אדום, אמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "יחן רשע בל למד צדק בארץ נכוחות יעול ובל יראה גאות ה'" (ישעיה כו, י) — אמר יצחק לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, יוחן עשו שהוא בנו, וכידוע אהב אותו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע הוא עשו! אמר לו יצחק לקדוש ברוך הוא: וכי "בל למד צדק", כלומר, וכי אין אדם אשר יוכל ללמד עליו זכות ולדבר בצדקו? אמר לו הקדוש ברוך הוא: "בארץ נכחות יעול", כלומר, רשע גדול הוא ועתיד הוא להחריב את ארץ ישראל. אמר לו יצחק: אם כן אם רשע הוא כל כך, "בל יראה גאות ה'".

ואמר ר' יצחק: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אל תתן ה' מאויי רשע זממו אל תפק ירומו סלה" (תהלים קמ, ט) — אמר יעקב לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אל תתן לעשו הרשע תאות לבו, כלומר, לעשות את מה שהוא רוצה, שרצונו לכלות אותנו בני יעקב. ומה שנאמר "זממו אל תפק" מתפרש: אל תוציא ממנו את הזמם שמחזיק אותו ואיננו נותן לו להתפרץ ולהתחזק — זו