לאיזה שירצו יעלו, שאם ירצו — יעלו לירושלים, ירצו — ילכו לבית אל או לדן.

רב מתנה אמר: יום זה היתה בו ישועה נוספת, כי הוא יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, שהתירו השלטונות הרומיים לקבור אותם, לאחר זמן רב (ראה גיטין נז, א). ואמר רב מתנה: אותו יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, תקנו ביבנה ברכת "הטוב והמטיב", "הטוב" — על שלא הסריחו, "והמטיב" — על

שנתנו לקבורה. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: חמישה עשר באב הוא יום שפסקו מלכרות עצים למערכה שעורכים על המזבח, והיו משתמשים בעצים ישנים. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: מחמשה עשר באב ואילך תשש כוחה של חמה, ולכן לא היו כורתין מתאריך זה והלאה עצים למערכה, לפי שאינן יבשין כל צרכם ועץ שאינו יבש כל צרכו לעיתים יש בו תולעים ופסול למערכה (מדות פ"ב מ"ה).

אמר רב מנשיא: וקרו ליה [וקוראים לו] ליום זה, יום תבר [שבירת] המגל, ששוב אין חוטבים עצים בגרזן וכאילו לכבוד העצים עושים חגיגה זו, משום הפסקת כריתת העצים. ומעירים: מכאן ואילך, מיום זה והלאה, מי שמוסיף בלימוד התורה בלילות, שמתחילים להאריך מיום זה והלאה — יוסיף חיים, ודלא [ומי שלא] מוסיף — יאסף. ושואלים: מאי [מה פירוש] יאסף? תני [שנה] רב יוסף: תקבריה אימיה [תקברנו אמו]. כלומר, ימות בלא זמנו.

א שנינו במשנה: שבהן בנות ירושלים יוצאות במחולות בכרמים. תנו רבנן [שנו חכמים] בפירוט: בת מלך שואלת בגדי לבן מבת כהן גדול, בת כהן גדול שואלת מבת סגן שהוא בדרגה נמוכה יותר, ובת סגן מבת כהן משוח מלחמה, שהוא הכהן הקורא את דברי התורה לאנשי הצבא היוצאים למלחמה, ובת משוח מלחמה שואלת מבת כהן הדיוט, וכל ישראל שואלין זה מזה. וכל כך למה? כדי שלא יתבייש את מי שאין לו בגדים, ולכך תיקנו שיהיו כולם שואלים בגדים זה מזה.

ב שנינו במשנה: כל הכלים (הבגדים) השאולים הללו טעונין טבילה, שמא לבשה אותן אשה נידה. אמר ר' אלעזר: אפילו היו מקופלין ומונחין בקופסא, שלא נגעו בהם במשך כל הזמן, מכל מקום גזרו שיטבילום.

עוד שנינו במשנה: בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. תנא [שנה החכם]: מי שאין לו אשה, נפנה לשם לבחור לו שם אשה.

ג עוד שנינו במשנה: מיוחסות שבהן היו אומרות: בחור שא נא עיניך וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא בפירוט: יפיפיות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם ליופי, שאין האשה אלא ליופי. מיוחסות שבהן מה היו אומרות: תנו עיניכם למשפחה, לפי שאין האשה אלא לבנים ויהיו הבנים מיוחסים ונוטים לדרך הוריהם. מכוערות שבהם מה היו אומרות: קחו מקחכם לשום (לשם) שמים, ובלבד שתעטרונו בזהובים אחר הנישואים, ואז נתייפה.

ואגב ענין זה של מחולות מסיימים את המסכת בענין דומה, אמר עולא ביראה (מן העיר בירי), אמר ר' אלעזר: עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות מחול לצדיקים, והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד מן הצדיקים מראה עליו באצבעו, שנאמר: "ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה קוינו לו ויושיענו זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו" (ישעיהו כה, ט), שתהא התגלות ה' וכל אחד יוכל לומר "זה אלהינו" כמראה באצבע.