אלא על נפש שבעה וכרס מלאה ולכן ראוי היה שיאכלו ותהיה דעתם מיושבת כדי שיוכלו לומר הלל בלב שלם. ושואלים: איני [וכי כן הוא]? והא [והרי] רב פפא איקלע לבי כנישתא [הזדמן לבית הכנסת] של אבי גובר וגזר תענית, וירדו להם גשמים עד חצות, ואמר הלל מיד, ואחר כך אכלו ושתו! ומשיבים: שאני [שונים] בני מחוזא דשכיחי בהו [שמצויה בהם] שכרות, ואם היה אומר להם ללכת לביתם לאכול ולשתות היו משתכרים, ושוב לא היו יכולים להתפלל לאחר מכן.

א משנה בשלשה פרקים (זמנים) בשנה כהנים נושאין את כפיהם לברך את העם ארבע פעמים ביום; בתפילת שחרית, במוסף, במנחה, ובתפילה נוספת של נעילת שערים סמוך לערב. ואלה הם שלושת הפרקים: בתעניות הציבור הגדולות, שמתענים על עצירת גשמים וכיוצא בזה, ובמעמדות אשר יבוארו מיד, וביום הכפורים.

ב אלו הן מעמדות; לפי שנאמר: "צו את בני ישראל את קרבני לחמי לאשי ריח נחוחי תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח, ב), וכיון שכל ישראל צריכים להביא קרבנות ציבור, וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?

וכיון שכל הציבור איננו יכול להיות בכל יום בירושלים, התקינו נביאים הראשונים (שמואל ודוד) עשרים וארבעה משמרות של כהנים, המשמשים שבוע אחד בכל מחצית שנה בערך ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים של לוים ושל ישראלים שהם היו נמצאים עם הקרבת קרבן הציבור באותו זמן.

הגיע זמן אותו המשמר לעלות, כהנים ולוים עולים לירושלים, וישראל שבאותו משמר שנתחלקו ומשתייכים למשמר כהנים מסויים, מקצתם עולים לירושלים והשאר מתכנסין לעריהן, ובמשך אותו שבוע שמשמש המשמר קוראין במעשה בראשית. ואנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע מיום שני ועד יום חמישי. ולא היו מתענין ערב שבת — מפני כבוד השבת, שלא יכנסו לשבת כשהם יגעים בתעניתם ולא באחד בשבת — כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית מיד, וימותו. ומה היו קוראים בכל יום?

ביום הראשון היו קוראים פרשת "בראשית" (בראשית א, א-ה) ו"יהי רקיע" (בראשית ו-ח). ביום השני היו קוראים "יהי רקיע" ו"יקוו המים" (בראשית ט-יג). ביום השלישי היו קוראים "יקוו המים" ו"יהי מארת" (בראשית יד-יט). ברביעי היו קוראים "יהי מארת" ו"ישרצו המים" (בראשית כ-כג). בחמישי "ישרצו המים" ו"תוצא הארץ" (בראשית כד-לא). בששי ו"תוצא הארץ" "ויכלו השמים" (בראשית ב, א-ג).

פרשה גדולה מפרשיות אלה שיש בה שישה פסוקים או יותר קורין אותה בשנים (שני אנשים עולים לקרוא בתורה), והקטנה מזו — ביחיד, שאין קוראים בתורה פחות משלושה פסוקים ואין מחלקים פרשה לפחות מכן. וקוראים בספר התורה בשחרית ובמוסף. ובמנחה נכנסין בני המעמד לבית הכנסת וקורין פרשה זו על פיהן (בעל־פה, ולא מן הספר) כקורין את שמע שאף בקריאת שמע אין צורך לקרוא מתוך ספר התורה. ערב שבת במנחה לא היו נכנסין לבית הכנסת לשם קריאה בציבור מפני כבוד השבת.

וכלל אמרו: כל יום שיש בו אמירת הלל כגון חנוכה — אין מעמד קורא בשחרית, אם יום זה יש בו לא רק הלל אלא גם קרבן מוסף (כגון רגלים ומועדים) — אין מעמד קורא גם בנעילה, יום של קרבן עצים שיבואר עניינו להלן — אין מעמד במנחה. אלו דברי ר' עקיבא.

אמר לו בן עזאי: כך היה ר' יהושע שונה: יום שיש בו קרבן מוסף — אין מעמד במנחה, יש בו קרבן עצים — אין מעמד בנעילה. חזר ר' עקיבא מדבריו, להיות שונה כבן עזאי.

ג ומעתה מבארים מהו זמן עצי כהנים והעם, שהם ימי קרבן העצים שהיו ימי חג למשפחות מיוחדות, שבהם היו בני המשפחה מתנדבים קרבן עצים עבור המזבח. ימים אלה היו תשעה בשנה: באחד בניסן היה זה יומם של בני ארח בן יהודה, בעשרים בתמוז — של בני דוד בן יהודה, בחמשה באב — של בני פרעוש בן יהודה, בשבעה בו — בני יונדב בן רכב, בעשרה בו — בני סנאה בן בנימין, בחמשה עשר בו — בני זתוא בן יהודה,

ועמהם היו חוגגים כהנים ולוים וכל מי שטעה בשבטו ואינו יודע לבני איזה שבט הוא שייך, וכן בני גונבי עלי ובני קוצעי קציעות באותו יום היו. ובגמרא יבואר מפני מה נקראו בכינוי זה.

בעשרים בו — בני פחת מואב בן יהודה, בעשרים באלול — בני עדין בן יהודה, באחד בטבת שבו בני פרעוש פעם שניה, כי להם היו שני ימי קרבן עצים: בחמישה באב ובאחד בטבת. ומעירים: ובאחד בטבת לא היה בו מעמד כלל, לפי שהיה בו הלל משום שהוא בתוך חג חנוכה וקרבן מוסף משום ראש חודש וקרבן עצים כפי שאמרנו.

ד ומכאן להסברת ימי תעניות הציבור הקבועות. חמשה דברים (אסונות) אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמשה דברים אירעו בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז