דרך עליו, שהגביה את החפץ בגובה שלמעלה מעשרה טפחים מפני קרקע רשות הרבים, שהוא מקום פטור, אף על פי כן חייב משום טלטול ברשות הרבים. ואילו בתוספתא נאמר שאם עבר החפץ דרך מקום פטור, אינו חייב מן התורה בהעברתו מרשות לרשות! ודוחים, כי יש לחלק בין המקרים: התם [שם] בהלכה שקבע רבא לא נח החפץ במקום פטור, אלא אך עבר באויר, ואולם הכא [כאן], דרך האיסקופה, הלא נח החפץ במקום פטור, ועל ידי ההנחה נחלקה פעולת ההעברה לשתי פעולות נפרדות שאין בהן איסור מן התורה.

א בהמשכה של התוספתא הובאה דעת אחרים האומרים כי אסקופה משמשת שתי רשויות: בזמן שהפתח פתוח — בטלה האיסקופה לגבי הבית והריהי נחשבת כלפנים הבית, כרשות היחיד. ובזמן שהפתח נעול — אינה בטלה לגבי הבית, והריהי נחשבת כלחוץ, כרשות הרבים.

ועל כך תוהים: כאשר הפתח פתוח הריהי נחשבת כרשות היחיד, ואף על גב דלית ליה [ואף על פי שאין לה], לאיסקופה זו לחי בצידה?! והאמר [והרי אמר] רב חמא בר גוריא אמר רב: תוך הפתח, כלומר, החלל שבכותל שבו נמצאת הדלת צריך לחי אחר כדי להתירו בטלטול, כלומר, יש להעמיד מעין מחיצה סמלית בצד הפתח כדי שייחשב גם חלל זה כסגור, ויהא מותר בטלטול כרשות היחיד גמורה. ואילו בתוספתא לא הוזכר כלל הצורך בלחי כזה!

וכי תימא דלית ביה [ואם תאמר שמדובר באיסקופה שאין בה] ארבעה על ארבעה טפחים ואינה חשובה מקום לעצמה, ולכך אינה צריכה לחי — והאמר [והרי אמר] רב חמא בר גוריא אמר רב במפורש: תוך הפתח, אף על פי שאין בו ארבעה על ארבעה טפחים צריך לחי אחר כדי להתירו בטלטול!

על כך אמר רב יהודה אמר רב: הכא [כאן] באיסקופת מבוי עסקינן [עוסקים אנו] הפתוח לרשות הרבים רק מצד אחד, ומבוי זה נחשב מדין תורה כרשות היחיד, אלא שחכמים הצריכו לעשות לו כעין מחיצה רביעית סמלית. ומבוי זה היה מקורה, וקירוי זה מגיע גם לחלק מן האיסקופה, כך שחציו מקורה וחציו שאינו מקורה, וקירויו כלפי פנים. ובכגון זה אם היה הפתח פתוח, הרי דינו כלפנים, שנחשב הקירוי שעל גביו כאילו היה יוצר מחיצה מלמעלה עד למטה ("גוד אחית מחיצה") וסותם את הפתח, ועושהו רשות היחיד. אך כאשר הפתח נעול, שוב אי אפשר לחשוב את הקירוי כמחיצה, ולכן אותו חלק מן האיסקופה הנמצא בחוץ נחשב כלחוץ, כרשות הרבים.

רב אשי אמר: לעולם אפשר לומר שבאיסקופת בית עסקינן [עוסקים אנו], ובמקרה מיוחד, וכגון שקירה בשתי קורות, שאותו קירוי שעל גבי האיסקופה היה עשוי משתי קורות נפרדות שאין בזו ארבעה טפחים ואין בזו ארבעה טפחים, ואין בין זו לזו רווח של שלשה טפחים, והדלת נמצאת באמצע, בין שתי הקורות. ובמקרה כזה כאשר הפתח פתוח, נשאר חלל הפחות משלושה טפחים בין הקורות, ועל פי הכלל של לבוד, כל חלל פחות משלושה טפחים נחשב כסתום, ושתי הקורות נדונות כאילו היו קורה אחת בלבד, אשר מקצה החיצוני נחשבת היא כיוצרת מחיצה העושה את הפתח ולכן איסקופה זו נחשבת כלפנים, כרשות היחיד גמורה. ואולם כאשר הפתח נעול, אין שתי הקורות מצטרפות עוד זו עם זו, שהרי הדלת ביניהן, וכיון שהקורה החיצונה פחותה מרוחב ארבעה טפחים, אינה נחשבת לתקרה היוצרת מחיצה עד למטה, ונמצא שהשטח שמתחת לקורה זו דינו כלחוץ, כרשות הרבים.

ב עוד אמר [החכם] בתוספתא שאם היתה האיסקופה גבוהה עשרה טפחים ורחבה ארבעה טפחים על ארבעה, הרי זו רשות לעצמה, אף אם היתה ברשות היחיד. ומעירים: דבר זה מסייע ליה [לו] לרב יצחק בר אבדימי. שאמר ר' יצחק בר אבדימי שאומר היה ר' מאיר: כל מקום שאתה מוצא שתי רשויות, כלומר, שני מקומות שכל אחד מהם מוגדר למדי כדי להוות רשות לעצמה, אף על פי שהן מבחינה הלכתית רשות אחת, וכגון עמוד העומד ברשות היחיד והוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה על ארבעה, שלפי מידותיו הריהו נחשב רשות היחיד — אסור מדברי סופרים לכתף עליו ולקחת חפץ מקרקע רשות היחיד ולהניחו על גב העמוד, שהרי העמוד נידון לפי מידותיו כרשות בפני עצמה. וטעם הדבר — גזירה היא שגזרו חכמים משום מצב דומה של תל בגובה זה ברשות הרבים. וכיון שברשות הרבים יש בכך איסור מן התורה, משום הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד, אסרו חכמים שימוש בעמוד כזה אף ברשות היחיד.