יומא חד שמעיה [יום אחד שמע אותו] ר' יוסי בר אבין את רב אשי דקא גריס [שהוא שונה], אמר שמואל: השולה דג מן הים בשבת, כיון שיבש בו בדג — שטח שגודלו כמטבע של סלע — חייב משום נטילת נשמה בשבת, שכן אין הדג יכול לחיות עוד, גם אם יחזירוהו למים. אמר ליה [לו] ר' יוסי בר אבין: ולימא מר [ושיאמר אדוני] ששיעור זה ליובש הוא דווקא בין סנפיריו של הדג! אמר ליה [לו] רב אשי: ולא סבר לה מר דההיא [האם אין אדוני סבור שאותה הלכה] ר' יוסי בן ר' אבין אמרה, ומדוע לא אמרת בשמו? אמר ליה [לו] ר' יוסי לרב אשי: אנא ניהו [אני הוא].

אמר ליה [לו] ר' אשי: ולאו קמיה [וכי לא לפני] ר' יוסי דמן יוקרת הוה שכיח מר [היה מצוי אדוני]? אמר ליה [לו]: הין [כן]. אמר ליה [לו]: ומאי טעמא שבקיה מר ואתא הכא [ומה טעם עזבו אדוני ובא לכאן]? אמר ליה [לו]: גברא [אדם] שעל בריה [בנו] ועל ברתיה [בתו] לא חס, עלי דידי היכי חייס [עלי עצמי איך יחוס]?! וחששתי מפני הקפדתו ועונשו ועזבתיו.

ומסבירים: מעשה בריה מאי היא [בנו מה הוא]? יומא חד הוו אגרי ליה אגירי בדברא, נגה להו ולא אייתי להו ריפתא [יום אחד היו שכורים אצלו פועלים שכירים בשדה, איחר הזמן ולא הביא להם לחם], אמרו ליה [לו] השכירים לבריה [לבנו] של ר' יוסי מן יוקרת: כפינן [רעבים אנו]! הוו יתבי תותי תאינתא [היו יושבים תחת התאנה] אמר: תאנה, תאנה! הוציאי פירותיך, ויאכלו פועלי אבא. אפיקו [הוציאה] התאנה פירות ואכלו.

אדהכי והכי אתא אבוה [בין כך וכך בא אביו] אמר להו [להם]: לא תינקטו בדעתייכו, דהאי דנגהנא, אמצוה טרחנא, ועד השתא הוא דסגאי [אל תקפידו במחשבתכם עלי, שזה שאחרתי, משום שבמצוה טרחתי, ועד עכשיו הלכתי] ולא יכולתי לבוא קודם לכן. אמרו ליה [לו]: רחמנא לישבעך כי היכי דאשבען ברך [הקדוש ברוך הוא ישביע אותך כפי שהשביענו בנך] ואין אנו צריכים לאוכל. אמר להו [להם]: מהיכא [מהיכן] היה לו לתת? אמרו לו: הכי והכי הוה [כך וכך היה] המעשה. אמר לו לבנו: בני, אתה הטרחת את קונך להוציא תאנה פירותיה שלא בזמנה — יאסף (ימות) גם בני שלא בזמנו, וכך אכן אירע לו.

מעשה ברתיה מאי היא [בתו מה הוא]? הויא ליה ברתא [היתה לו בת] בעלת יופי, יומא חד חזיא לההוא גברא דהוה כריא בהוצא וקא חזי לה [יום אחד ראה ר' יוסי אדם אחד שהיה נוקב נקב בגדר הקוצים סביב ביתו ומביט בה]. אמר לו: מאי האי [מה זה]? אמר לו: רבי, אם ללוקחה לאשה לא זכיתי — לראותה לא אזכה? אמר לה: בתי, קא מצערת להו לברייתא [את מצערת את הבריות], שובי לעפריך ואל יכשלו ביך (בך) בני אדם. אגב סיפורים אלה מספרים על מופתים אחרים שהיו בו.

הויא ליה ההוא חמרא [היתה לו אתון אחת] כדהוו אגרי לה כל יומא, לאורתא הוו משדרי לה אגרה אגבה, ואתיא לבי מרה [כשהיו שוכרים אותה כל יום לעבודה, בערב היו שולחים את שכרה על גבה והיתה באה לבית בעליה], ואי טפו [ואם היו מוסיפים] לה או בצרי [מורידים] לה מן השכר הראוי — לא אתיא [היתה באה]. יומא חד אינשו זוגא דסנדלי עלה [יום אחד שכחו זוג סנדלים עליה], ולא אזלה [הלכה] עד דשקלונהו מינה, והדר אזלה [שלקחו אותם ממנה, ואחר כך הלכה].

א ועוד בענין ניסים שאירעו לצדיקים: אלעזר איש הכפר בירתא כד הוו חזו ליה [כאשר היו רואים אותו] גבאי הצדקה הוו טשו מיניה [היו מתחבאים ממנו] שכל מאי דהוה גביה [מה שהיה איתו] יהיב להו [היה נותן להם], ולא רצו שיתן כל רכושו. יומא חד הוה סליק לשוקא למיזבן נדוניא לברתיה [יום אחד הלך לשוק לקנות נדוניה, צרכי חתונה, לבתו] חזיוהו [ראוהו] גבאי הצדקה, טשו מיניה [ברחו ממנו].

אזל ורהט בתרייהו [הלך ורץ אחריהם] אמר להו [להם]: אשבעתיכו במאי עסקיתו [השבעתי אתכם, שתאמרו לי במה, באיזו מצוה אתם עוסקים]? אמרו ליה [לו]: ביתום ויתומה שאנו אוספים כסף לצורך נשואיהם. אמר להן: העבודה (לשון שבועה בעבודת המקדש) שהן קודמין לבתי, שקל [לקח] את כל מה דהוה בהדיה [שהיה איתו] ויהב להו [ונתן להם]. פש ליה חד זוזא [נשאר לו זוז אחד] זבן ליה חיטי, ואסיק, שדייה באכלבא [קנה לעצמו חיטים ועלה והשליכם באסם].

אתאי דביתהו [באה אשתו] אמרה לה לברתיה [לבתו]: מאי אייתי אבוך [מה הביא אביך]? אמרה לה: כל מה דאייתי, באכלבא שדיתיה [כל מה שהיה לו, באסם זרק אותו]. אתיא למיפתח בבא דאכלבא, חזת אכלבא דמליא חיטי וקא נפקא בצינורא דדשא, ולא מיפתח בבא מחיטי [באה לפתוח את דלת האסם, ראתה את האסם שהוא מלא חיטים והן יוצאות בסדק הדלת ואין הדלת נפתחת מרוב החיטים], שאירע לו נס והתמלא האסם כולו בחיטים. אזלא ברתיה לבי מדרשא [הלכה בתו לבית המדרש], אמרה ליה [לו]: בא וראה מה עשה לך אוהבך הקדוש ברוך הוא! אמר לה: העבודה (לשון שבועה), הרי החיטים הללו הן הקדש עליך (לגביך) ואין לך בהן חלק אלא כאחד מעניי ישראל, שלא רצה ליהנות מן הנס.

ב ושוב חוזרים לספר בענין תעניות על הגשם. ר' יהודה נשיאה גזר תעניתא [תענית], בעי רחמי [ביקש רחמים] ולא אתא מיטרא [בא גשם]. אמר בצער: כמה איכא [יש] הבדל משמואל הנביא הרמתי שהתפלל וירד גשם אפילו בקיץ ליהודה בן גמליאל (הוא ר' יהודה נשיאה)! אוי לו לדור שכן נתקע במנהיגות שכזו, אוי לו למי שעלתה בימיו כך! חלש דעתיה ואתא מיטרא [חלשה דעתו ובא הגשם].

אגב סיפור זה על הנשיא הגוזר תענית על הגשם, מספרים: דבי נשיאה גזר תעניתא [תענית], ולא אודעינהו [הודיעו] לר' יוחנן ולריש לקיש מבעוד יום ורק לצפרא אודעינהו [בבוקר הודיעו להם]. אמר ליה [לו] ריש לקיש לר' יוחנן: כיצד ננהג? הא [הרי] לא קבילנא עלן מאורתא [קיבלנו עלינו את התענית מן הערב] ואין קבלת תענית אלא במנחה שלפני יום התענית! אמר ליה [לו]: אנן בתרייהו גררינן [אנחנו אחריהם נגררים], שהנשיא קובע עבור הכל, ואין אנו צריכים לקבוע תענית לעצמנו.

סיפור אחר בענין תענית על הגשם, סיפרו: דבי נשיאה [בבית הנשיא] גזר תעניתא [גזרו תענית] ולא אתא מיטרא [ולא בא גשם]. תנא להו [שנה להם] אושעיא שהיה מכונה זעירא דמן חברייא [הקטן בחבורת החכמים], נאמר: "והיה אם מעיני העדה נעשתה לשגגה" (במדבר טו, כד), פסוק זה מלמד, שקוראים למנהיגים "עיני העדה".

ובהתאם לכך, משל לכלה שהיא בבית אביה ואין מכירים אותה, כל זמן שעיניה יפות — אין כל גופה צריכה בדיקה, שודאי יפה ושלימה היא, אבל אם עיניה טרוטות (פגומות ונוזלות) — כל גופה צריכה בדיקה. וכך הוא בדור כולו גם כן, שאם ראשי הדור פגומים — סימן הם לכל העם כולו. ורמז לכך, שבשל רישעותם של בני בית הנשיא, אין בוחנים מן השמים כלל את מעשי העם, שמא זכאים הם לגשם.

אתו עבדיה ורמו ליה סודרא בצוריה וקא מצערו ליה [באו עבדיו של הנשיא, והשליכו, הניחו לו סודר בצווארו וציערו אותו] על שהעליב את בית הנשיא. אמרו ליה [לו] בני מאתיה [עירו]: שבקיה [הנח לו], דהא נמי מצער לן [שהוא גם כן מצער אותנו] בדברי תוכחה קשים, ואף על פי כן כיון דחזינן דכל מיליה לשום [שרואים אנו שכל דבריו לשם] שמים לא אמרי ליה מידי [אין אנו אומרים לו דבר], ושבקינן ליה [ומניחים אנו לו] ומרשים לו לדבר, אתון נמי שבקוהו [אתם גם כן הניחו לו].

ג מסופר: רבי גזר תעניתא [תענית] ולא אתא מיטרא [בא גשם]. נחית קמיה [ירד לפניו] שליח הציבור אילפא, ואמרי לה [ויש אומרים] שהיה זה ר' אילפי. כאשר אמר בתפילה "משיב הרוח", מיד ונשא זיקא [ונשב הרוח], אמר "מוריד הגשם" מיד ואתא מיטרא [ובא הגשם]. אמר ליה [לו] רבי: מאי עובדך [מה הם מעשיך] הטובים, שבגללם אתה נענה כך בתפילתך? אמר ליה [לו]: דיירנא בקוסטא דחיקא דלית ביה חמרא לקידושא ואבדלתא [אני גר בעיירה דחוקה בכסף שאין בה יין לקידוש והבדלה] טרחנא ואתינא חמרא לקידושא ואבדלתא, ומפיקנא להו ידי חובתייהו [טורח אני ומביא אני בכל פעם יין לקידוש ולהבדלה, ומוציא אני אותם ידי חובתם] ובשכר השתדלותו במצוה זו — זכה.

מסופר: רב איקלע לההוא אתרא [הזדמן למקום אחד], גזר תעניתא [תענית] ולא אתא מיטרא [בא גשם], נחית קמיה שליחא דצבורא [ירד לפניו שליח הציבור] בתפילה, אמר "משיב הרוח" ונשב זיקא [ונשבה רוח], אמר "מוריד הגשם" ואתא מיטרא [ובא הגשם], אמר ליה [לו] רב: מאי עובדך [מה הם מעשיך] הטובים? אמר ליה [לו]: מיקרי דרדקי אנא, ומקרינא [מלמד תינוקות אני, ומלמד אני מקרא] לבני עניי [עניים] כבני עתירי [עשירים] וכל מי שלא אפשר ליה [יכול לו לשלם] — לא שקלינא מיניה מידי [אינני לוקח ממנו דבר]. ואית [ויש] לי פירא דכוורי [בריכה של דגים] וכל מאן דפשע [מי שמתרשל בלימודו], משחדינא ליה מינייהו, ומסדרינן ליה, ומפייסינן ליה [משחד אני אותו בהם, ומרגיע אני אותו, ומפייס אני אותו] עד דאתי וקרי [שהוא בא וקורא].

ד מסופר: רב נחמן גזר תעניתא [תענית] על הגשם, בעא רחמי [ביקש רחמים] ולא אתא מיטרא [בא הגשם], אמר בצערו: שקלוה [קחוהו] את נחמן, חבוטו [השליכו אותו] מן גודא לארעא [הכותל לארץ], שהרי רואים שאין התענית שגזר מועילה. חלש דעתיה ואתא מיטרא [חלשה דעתו ואז בא הגשם].

מסופר: רבה גזר תעניתא [תענית], בעי רחמי [ביקש רחמים] ולא אתא מיטרא [בא גשם]. אמרו ליה [לו]: והא [והרי] רב יהודה כי הוה גזר תעניתא [כאשר היה גוזר תענית] אתא מיטרא [היה בא גשם]. אמר להו [להם]: מאי אעביד [מה אעשה]? אי [אם] משום תנויי [לימוד] התורה — אנן עדיפינן מינייהו [אנחנו עדיפים מהם], מבני הדור הקודם, דבשני [שבשנותיו] של רב יהודה כל תנויי [לימודם]