לצפרא כרכינהו ושקלינהו [בבוקר כרכו החכמים את המצעות הללו ונטלו אותם איתם] וקמו ונפקו להו לשוקא [ועמדו ויצאו להם לשוק] ואשכחינהו [ומצא אותם] אבא אומנא, אמרו ליה [לו] אותם החכמים: לשיימיה מר היכי שוו [שיעריך אדוני כמה שווים] מצעות אלה? אמר להו [להם]: הכי והכי [כך וכך] הם שווים. אמרו ליה [לו]: ודלמא שוו טפי [ושמא הם שווים יותר]? אמר להו [להם]: בהכי שקלינהו [בכך קניתי אותם]. אמרו ליה [לו]: דידך ניהו [שלך הם] ושקלינהו מינך [ואנו נטלנו אותם ממך].

לאחר שסיפרו לו את הענין אמרו ליה [לו]: במטותא מינך במאי חשדתינן [בבקשה ממך, אמור במה חשדת אותנו], כלומר, איך הסברת לעצמך את העובדה שאנחנו באים ונוטלים ממך מצעות, ואתה לא אמרת דבר? אמר להו [להם]: אמינא [אמרתי] בלבי: ודאי פדיון שבויים איקלע להו לרבנן [הזדמן להם לחכמים] והיו צריכים לכסף לצורך זה ואכסיפו למימר [והתביישו לומר] לי ולבקש ממני כסף ולכן נטלו מבלי לבקש. אמרו ליה [לו]: השתא נשקלינהו מר [עכשיו, שנתברר הענין שיקח אותם אדוני]! אמר להו [להם]: מההוא שעתא אסחתינהו מדעתאי [מאותה שעה הסחתי אותם מדעתי] כדי לתת אותם לצדקה, שבלבי כבר נדבתים לצורך זה, ואינני יכול ליטלם שוב.

הוה קא חלשא דעתיה [נחלשה דעתו, נעלב] רבא משום הכבוד לו זכה אביי, שהיה בא לו שלום משמים בכל ערב שבת והוא לא זכה לכך אלא מערב יום הכיפורים אחד למשנהו, אמרו ליה [לו]: מסתייך דקא מגנית אכולא כרכא [דייך שאתה מגן בזכותך על כל העיר] שאתה גר בה.

א ועוד לענין צדקותם של אנשים פשוטים, מסופר: ר' ברוקא חוזאה [מהמקום חוזאי] הוה שכיח בשוקא [היה מצוי בשוק] של המקום בי לפט, הוה שכיח [היה מצוי] אליהו הנביא גביה [אצלו], אמר ליה [לו] פעם אחת לאליהו: איכא בהאי שוקא בר עלמא דאתי [האם יש בשוק זה על כל האנשים שבו מישהו שהוא בן עולם הבא]? אמר ליה [לו]: לא. אדהכי והכי [בינתיים] חזא לההוא גברא דהוה סיים מסאני אוכמי ולא רמי חוטא דתכלתא בגלימיה [ראה אדם אחד שהיה נעול נעלים שחורות שלא כמנהג ישראל ולא היו לו חוטי תכלת, ציציות, בבגדו]. אמר ליה [לו] אליהו לר' ברוקא: האי בר עלמא דאתי [אדם זה בן עולם הבא] הוא.

רהט בתריה [רץ ר' ברוקא אחריו], אמר ליה [לו]: מאי עובדך [מה מעשיך]? אמר ליה [לו]: זיל האידנא [לך עכשיו], שאין לי זמן ותא [ובוא] למחר ואז נשוחח. למחר אמר ליה [לו]: מאי עובדך [מה מעשיך] הטובים? אמר ליה [לו]: זנדוקנא אנא [שומר בית הסוהר אני] ואסרנא גברי [ואני אוסר גברים] לחוד ונשי [ונשים] לחוד ורמינא פורייאי בין הני להני כי היכי דלא ליתו [ואני מכניס את מיטתי בין אלה לאלה כדי שלא יבואו] לידי איסורא [איסור], כי חזינא [כאשר רואה אני] בת ישראל דיהבי [שנותנים] עלה עינייהו [עיניהם בה] מסרנא נפשאי ומצילנא לה [מוסר אני את נפשי ומציל אותה]. יומא חד הוות [יום אחד היתה] נערה מאורסה גבן [אצלנו] דיהבו [שנתנו] בה גוים עינייהו [עיניהם], שקלי דורדייא דחמרא ושדאי לה בשיפולה, ואמרי: דיסתנא [לקחתי שמרי יין שהם אדומים ושמתי לה בשיפולי בגדה ואמרתי: נידה] היא, כדי שיניחו לה.

אמר ליה [לו] ר' ברוקא: מאי טעמא לית לך [מה טעם, משום מה אין לך] חוטי ציצית ורמית מסאני אוכמי [ונועל אתה נעלים שחורות]? אמר ליה [לו]: עיילנא ונפיקנא ביני [יוצא ונכנס אני בין] גוים כאשר אני לבוש כך, כי היכי דלא לידעו דיהודאה אנא [כדי שלא ידעו שיהודי אני], כי הוו גזרי גזירתא מודענא להו לרבנן ובעו רחמי ומבטלי לגזירתייהו [וכאשר הם גוזרים גזירה, מודיע אני לחכמים והם מבקשים רחמים, מתפללים ומבטלים את גזירתם]. ושאל אותו: ומאי טעמא כי אמינא לך אנא מאי עובדך, ואמרת לי זיל האידנא ותא [ומה טעם הדבר שכאשר אמרתי לך אני מה מעשיך, ואמרת לי לך עכשיו ובוא] למחר? אמר ליה [לו]: בההיא שעתא גזרי גזירתא ואמינא [באותה שעה גזרו גזירה, ואמרתי] בלבי: ברישא איזיל ואשמע להו לרבנן, דלבעי רחמי עלה דמילתא [בתחילה אלך ואודיע להם לחכמים, שיבקשו רחמים על הדבר].

אדהכי והכי אתו הנך תרי אתי [בינתיים באו שנים אחרים] לשוק. אמר ליה [לו] אליהו הנביא לר' ברוקא: הנך נמי בני עלמא דאתי נינהו [אלה גם כן בני עולם הבא הם]. אזל לגבייהו [הלך אליהם], אמר להו [להם]: מאי עובדייכו [מה מעשיכם]? אמרו ליה [לו]: אינשי בדוחי אנן, מבדחינן עציבי [אנשים שמחים אנו ומשמחים אנו את העצובים] אי נמי, כי חזינן בי תרי דאית להו תיגרא בהדייהו טרחינן ועבדינן להו שלמא [או גם כן, כאשר אנחנו רואים שנים שיש ביניהם קטטה אנו טורחים ועושים ביניהם שלום], ודברים אלה הם בין הדברים ששנינו אודותם, שהעושה אותם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

ב שנינו במשנה: על אלו מתריעין בכל מקום וכו'. תנו רבנן [שנו חכמים], על אלו מתריעין בכל מקום: על השדפון (מחלת התבואה), ועל הירקון שבתבואה, ועל ארבה וחסיל (מין אחר של חגבים הבא בלהקות גדולות) שהגיעו למקום, ועל חיה רעה המסוכנת לבני אדם שפשטה ביישוב, ר' עקיבא אומר: על השדפון ועל הירקון מתריעים גם אם נראו בכל שהוא, כלומר, במספר מצומצם, וכן ארבה וחסיל, אפילו לא נראה בארץ ישראל אלא כנף אחד פרט אחד מאותו מין — מתריעין עליהן, משום שהוא סימן שעומד לבוא מחנה גדול של ארבה.

ג שנינו במשנה שמתריעים על אלה ועל חיה רעה המסוכנת לבני אדם שפשטה ביישוב. תנו רבנן [שנו חכמים]: חיה רעה שאמרו — בזמן שהיא משולחת שיש התפרצות של חיות שלא כדרכן (ראה ויקרא כו, כב) — מתריעין עליה, אבל אם אינה משולחת — אין מתריעין עליה. ומסבירים: אי זו היא משולחת ואיזו היא שאינה משולחת? אם נראית החיה בעיר — הרי היא משולחת, נראתה בשדה — דרכה הוא ולכן אינה משולחת. נראתה ביום — משולחת, בלילה — אינה משולחת.

ראתה שני בני אדם ורצתה (ורצה) אחריהן — הרי זו משולחת, נחבאת מפניהן — אינה משולחת. טרפה שני בני אדם ואכלה אחד מהן — משולחת, שהדבר מראה שהחיות טורפות לא מפני הרעב. ואם אכלה את שניהן — אינה משולחת, שעשתה זאת רק מפני הרעב ודרך הטבע היא. עלתה חיה לגג ונטלה תינוק מעריסה — משולחת. עד כאן לשון הברייתא.

ומבררים: הא גופה קשיא [היא עצמה קשה] מתוכה, אמרת תחילה שאם נראתה בעיר — משולחת, משמע: לא שנא [אינו שונה] ביום ולא שנא [ואינו שונה] בלילה, שכל שהיא נראית בעיר הרי זו משולחת, והדר אמרת [וחזרת ואמרת]: ביום — משולחת, בלילה — אינה משולחת!

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה], הכי קאמר [כך אמר, כך יש להבין]: נראתה בעיר ביום — משולחת, בעיר בלילה — אינה משולחת. אי נמי [או גם כן] בשדה, אפילו ביום — אינה משולחת, בשדה בלילה — אינה משולחת.

ועוד שואלים: שנינו שם ראתה שני בני אדם ורצתה אחריהן — משולחת, הא [הרי] אפשר להסיק מכאן: אם היתה עומדת אף שאינה בורחת — אינה משולחת, והדר אמרת [וחזרת ואמרת] נחבאת מפניהן אינה משולחת, ונדייק: הא [הרי] אם היתה עומדת ולא ברחה — משולחת!

ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן, שאם אין החיה בורחת אלא עומדת במקומה אינה נחשבת כמשולחת, הרי זה כשהיא עומדת בשדה הסמוכה לאגם (ביצה, מקום סוף וקנה), שסבורה היא שאם יבואו לצודה, תברח לאגם, כאן, שאם היא עומדת ואינה בורחת סימן שמשולחת היא — בשדה שאינה סמוכה לאגם, שאין לה להיכן לברוח, ועמידתה במקום סימן הוא לכך שהיא משולחת.

שנינו שאם טרפה שני בני אדם כאחד ואכלה אחד מהן — משולחת, אכלה שניהם — אינה משולחת. ותוהים: והא אמרת [והרי אמרת] אפילו רצתה (רדפה) אחריהם ולא טרפה אותם הרי היא משולחת! אמר רב פפא: כי תני [כאשר שנויה] ההיא שדווקא כשטרפה את שניהם הריהי נחשבת למשולחת, הרי זה באגמא [באגם עצמו] שאם החיה טורפת בני אדם במקומה אין זה סימן של שילוח, אלא דרכה הוא.

גופא [לגופו של ענין] נאמר שם: עלתה לגג ונטלה תינוק מעריסה — משולחת. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שכן הוא! אמר רב פפא: מדובר שם בכוכי דציידי [בסוכות של ציידים] הסמוכות למקום החיות, שאפשר היה לחשוב שכיון שחיות רעות מצויות שם, אפילו עלתה לגג אינה משולחת. ולכן הוצרך לומר שעל כל פנים משולחת היא.

ד שנינו במשנה: מתריעים על החרב. תנו רבנן [שנו חכמים]: חרב שאמרו, אינו צריך לומר חרב שאינו של שלום, כלומר, שבא צבא אויב להלחם בישראל, אלא אפילו חרב של שלום שצבא זר עובר במקום ללא כוונות עוינות, אלא משתמש בו כמעבר למקום אחר — מתריעים על בואה. שאין לך חרב של שלום יותר מפרעה נכה שעבר דרך ארץ ישראל כדי להלחם עם נבוכדנאצר, ואף על פי כן נכשל בה ונהרג על ידה המלך יאשיהו, שנאמר לאחר שיאשיהו יצא למלחמה ולא נתן לפרעה נכה ולצבאו לעבור בארץ: