אלא לאסור את היום שלפניו, אם כן הכי נמי [כך גם כן] לא נצרכה אלא לאסור אף את היום שלאחריו, לומר שגם היום שאחרי סוף המועד אסור בהספד משום שהוא לאחר יום הכתוב במגילת תענית. ושואלים: כמאן [כשיטת מי הדבר], אם תאמר שהוא כשיטת ר' יוסי שאמר: לא רק היום הכתוב במגילת תענית אסור אלא בין לפניו ובין לאחריו אסור; אי הכי [אם כך] ביום העשרים ותשעה בחודש אדר נמי [גם כן] מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] ייאסר להתענות בו מן הטעם שאמרנו דהוי יומא דמקמי יומא דמיתוקם תמידא [שהוא יום לפני היום שהועמד בו התמיד], ראש חודש ניסן? תיפוק ליה [תצא לו] הלכה זו שאסור להתענות ביום זה מטעם אחר — דהוה ליה [שהרי הוא] יומא דבתר עשרין ותמניא ביה [יום אחרי עשרים ושמונה בו, באדר] ומטעם זה עצמו ייאסר בתענית,

דתניא [שכן שנינו בברייתא] במגילת תענית: בעשרים ותמניא ביה [בעשרים ושמונה בו] באדר אתת בשורתא טבתא ליהודאי דלא יעידון מן אורייתא [באה בשורה טובה ליהודים שלא יסורו מן התורה] וקבעו יום זה כחג. ומהו הענין? מבואר שם: שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה (רומי) שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה, ושלא ימולו את בניהם, ושיחללו שבתות. מה עשה יהודה בן שמוע וחבריו? הלכו ונטלו עצה ממטרוניתא (גבירה) אחת שכל גדולי רומי מצויין אצלה מה יעשו.

אמרה להם: עמדו והפגינו (צעקו) בלילה. הלכו והפגינו בלילה, ואמרו בצעקתם: אי (אוי) שמים! וכי לא אחים אנחנו, לא בני אב אחד אנחנו, לא בני אם אחת אנחנו? מה נשתנינו מכל אומה ולשון שאתם גוזרין עלינו גזירות רעות! והשפיעה ההפגנה ובטלום את הגזירות הללו, ואותו יום שביטלום עשאוהו יום טוב. וכיון שעשרים ושמיני באדר הוא יום טוב, הרי לדעת ר' יוסי גם ביום שלאחריו אסור להתענות, ואם כן אין צורך לשנות גם את ראש חודש ניסן כדי לאסור את העשרים ותשעה באדר מטעם יום שלפניו, שכן הוא אסור כבר משום שהוא יום אחרי העשרים ושמונה באדר!

אמר אביי: לא נצרכה אלא לחדש מעובר. שהרי יתכן שיהיה חודש אדר בן שלושים יום ואז היום העשרים ותשעה בו אינו היום שלפני ראש חודש ניסן ואין לאוסרו אלא משום שהוא היום שלאחר העשרים ושמונה באדר.

רב אשי אמר: אפילו תימא [תאמר] לחודש חסר, בכל זאת צריך שיהיו שני ימים טובים אלה, כי אמנם כל שלאחריו — בתענית אסור אבל בהספד מותר, ויום זה, הואיל ומוטל בין שני ימים טובים, העשרים ושמיני באדר וראש חודש ניסן — עשאוהו שיהיה דינו כיום טוב עצמו, ואפילו בהספד נמי [גם כן] אסור.

אמר מר [החכם] במגילת תענית: מתמניא ביה [משמונה בו, בניסן] ועד סוף מועדא [המועד, פסח] איתותב חגא דשבועיא [הוחזר חג השבועות] ולפיכך נקבע שלא למיספד [לספוד] בהם. ושואלים: למה לי למימר [לומר] מתמניא ביה [משמונה בו]? לימא [שיאמר] מתשעה ביה [בו], שכן ותמניא גופיה [ושמיני עצמו] אסור משום דהוה ליה יומא דאיתוקם ביה תמידא [שהרי הוא יום שהוקם בו התמיד] כפי ששנינו!

ומשיבים: צריך הדבר להיאמר כיון שאילו מקלע ליה מילתא ובטליניה [הזדמן לו דבר של אבל ונבטל] את יום שבעה — הרי תמניא גופיה [היום השמיני עצמו] אסור מטעם אחר, דהוה ליה יומא קמא דאיתותב ביה חגא דשבועיא [שהרי הוא יום ראשון שהושב בו חג השבועות] ולא נאמר שיום זה יש בו שמחה רק מפני שהוא היום שאחר יום הקמת התמיד, אלא יש בו שמחה לעצמו, שאינה בטלה עם ביטול השביעי.

ומעירים: השתא דאתית להכי [עכשיו כיון שהגעת לכאן] לתירוץ בדרך זו, שמא ייבטל יום טוב אחד, אף עשרים ותשעה נמי [גם כן] אפשר להסביר: כיון שאילו מיקלע מילתא ובטליניה [הזדמן דבר באותו יום ונבטל] את היום העשרים ותמניא [ושמונה] — עשרין ותשעה גופיה [עצמו] אסור דהוה ליה יומא דמקמי יומא דאיתוקם תמידא [שהרי הוא יום מלפני היום שהוקם בו התמיד] וצריך הדבר להיאמר מטעם זה.

א איתמר [נאמר] שחלקו אמוראים בהלכה, ר' חייא בר אסי אמר בשם רב: הלכה כר' יוסי, שבכל אותם ימים הכתובים במגילת תענית שאסורים בהספד, אסור כמו כן גם ביום שלפניהם וגם ביום שלאחריהם, ושמואל אמר: הלכה כסתם משנה, שעל פי הכללים המסורים בידינו היא שיטת ר' מאיר, שאסורים בימים שלפניהם ומותרים בשלאחריהם.

ותוהים: ומי [והאם] אמר שמואל הכי [כך]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: רבן שמעון בן גמליאל אומר: ומה תלמוד לומר במגילת תענית "בהון" "בהון" שתי פעמים ("למספד בהון" "להתענאה בהון") לומר לך בהדגשה זו: שהן עצמם אסורין, לפניהן ולאחריהן — מותרין. ואמר שמואל: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. וכיצד אומר אתה שפסק הלכה כר' מאיר?

ומשיבים: מעיקרא [מתחילה] סבר כיון דליכא [שאין] תנא אחר שמיקל ואומר כשיטת ר' מאיר, אמר הלכה כר' מאיר, כיון דשמעיה [ששמע אותו] את רבן שמעון שהוא מיקל טפי [יותר], אמר: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, שעיקר פסק ההלכה שלו היה שיש להקל בימים טובים אלה ככל האפשר.

וכן אמר החכם באלי אמר ר' חייא בר אבא אמר ר' יוחנן: הלכה כשיטת ר' יוסי. ומספרים: אמר ליה [לו] ר' חייא בר אבא לבאלי: אסברא לך [אסביר לך] את הדברים, כי [כאשר] אמר ר' יוחנן שהלכה כשיטת ר' יוסי — לא לכל דבר אמר, אלא א"דלא להתענאה" [על היום שנאמר בו שלא להתענות] שגם לפניו אסור, אבל בימים שנאמר בהם שלא להספיד לא פסק כר' יוסי, ויום שלאחריהם מותר.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן כלל גדול: הלכה כסתם שיטה במשנה שאינה מצויינת בשם אומרה. ותנן [ושנינו במשנה]: אף על פי שאמרו שבימי קריאת המגילה מקדימין ולא מאחרין, ותיקנו חכמים שבמקומות מסויימים אפשר יהיה לקרוא את המגילה גם באחד עשר, בשנים עשר, ובשלושה עשר באדר,