"עשר תעשר את כל תבואת זרעך" (דברים יד, כב), יש לדרשו: עשר בשביל שתתעשר בזכות המצוה.

מסופר: אשכחיה [מצאו] ר' יוחנן לינוקא [את בנו הקטן] של ריש לקיש, אמר ליה [לו]: אימא לי פסוקיך [אמור לי את פסוקך] שלמדת היום בבית הספר! אמר ליה [לו] הילד: "עשר תעשר". אמר ליה [לו] הילד: ומאי [ומה פירוש] "עשר תעשר"? אמר ליה [לו] רבי יוחנן: פירושו עשר בשביל שתתעשר, אמר ליה [לו] הילד: מנא [מניין] לך שכך הוא? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: זיל נסי [לך ונסה].

אמר ליה [לו]: ומי שרי לנסוייה [והאם מותר לנסות] את הקדוש ברוך הוא? והכתיב [והרי נאמר] בתורה: "לא תנסו את ה' אלהיכם" (דברים ו, טז)! אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' הושעיא: חוץ מזו שבה מותר לנסות, שנאמר: "הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארבות השמים והריקתי לכם ברכה עד בלי די" (מלאכי ג, י).

ואגב שואלים: מאי [מה פירוש] "עד בלי די"? אמר רמי בר חמא אמר רב: עד שיבלו (יתעייפו, כאילו ייעשו בלאות, שכך דרש "בלי") שפתותיכם מלומר "די". אמר ליה [לו] התינוק לר' יוחנן: אי הות מטי התם להאי פסוקא, לא הוית צריכנא לך ולהושעיא רבך [אם הייתי מגיע לשם לפסוק זה, לא הייתי צריך אותך ואת הושעיא רבך], שהרי הדבר מפורש שם, ואין צורך בדבריו.

ומסופר עוד על חריפותו של ילד זה: ותו אשכחיה [ועוד, ושוב מצאו] ר' יוחנן לינוקיה [את בנו הקטן] של ריש לקיש דיתיב ואמר [שהוא יושב ואומר] פסוק זה בתוך לימודו: "אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו" (משלי יט, ג), שכשאדם חוטא, באים עליו כל מיני פגעים ("תסלף דרכו"), וכועס ותמה מפני מה אירע לו כזאת ("ועל ה' יזעף לבו").

יתיב [ישב] ר' יוחנן וקא מתמה [והיה תמה] ומעיין בדבר; אמר: מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא [האם יש דבר הכתוב בכתובים ואינו רמוז כלל בתורה]? שהרי דבר זה אין לו רמז בתורה! אמר ליה [לו] התינוק: אטו הא מי לא רמיזי [האם דבר זה איננו רמוז], והכתיב [והרי נאמר]: "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו" (בראשית מב, כח) והרי זו דוגמה לאותו ענין; שאדם שחטא, כאשר אירעה לו קלקלה תמה מפני מה עשה לו דבר זה.

התפעל רבי יוחנן מחכמתו של הילד דל עיניה וחזא ביה [נשא עיניו והסתכל בו], אתיא אימיה אפיקתיה [באה אמו והוציאה אותו] משם, אמרה ליה [לו] לילד: תא מקמיה [בוא, לך מלפניו] שלא ליעבד [יעשה] לך כדעבד לאבוך [יעשה לך כפי שעשה לאביך]. שמסופר שכעס רבי יוחנן על גיסו ריש לקיש ונתן עיניו בו, וגרם לו על ידי כך שימות (ב"מ פד,א), ופחדה אמו שמא יארע אף לבן כעין זה.

א לאחר הפסקה זו, חוזרים למאמר נוסף שאמר רבי יוחנן בענין הגשם. ואמר ר' יוחנן: מטר יורד אפילו בשביל יחיד, שבשביל דרישתו של אדם יחיד הצריך למטר יורד הגשם, ואילו פרנסה וברכה באה בשביל רבים. וראיה לדבר: מטר בשביל יחיד — דכתיב [שנאמר]: "יפתח ה' לך את אוצרו הטוב את השמים לתת מטר ארצך" (דברים כח, יב) האמור בלשון יחיד, פרנסה באה בשביל רבים — דכתיב [שנאמר]: "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות טז, ד) בלשון רבים.

מיתיבי [מקשים] על כך מברייתא, ר' יוסי בר' יהודה אומר: שלשה פרנסים (מנהיגים) טובים עמדו לישראל בצאתם ממצרים, ואלו הן: משה ואהרן ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו משמים על ידם, ואלו הן: באר המים, וענן הכבוד, ומן. באר ניתנה לישראל בזכות מרים, ועמוד ענן — בזכות אהרן, ומן — בזכות משה. ועל כן כאשר מתה מרים נסתלק הבאר, שנאמר: "ותמת שם מרים" (במדבר כ, א), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: "ולא היה מים לעדה" (במדבר כ, ב), וחזרה הבאר לישראל בזכות שניהן, משה ואהרן.

מת אהרן נסתלקו ענני כבוד, שנאמר: "וישמע הכנעני מלך ערד" (במדבר לג, מ), מה שמועה שמע — שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד, וכסבור שאין לישראל עוד הגנה משמים ולכן ניתנה לו רשות להלחם בישראל. והיינו דכתיב [והוא שנאמר]: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן" (במדבר כ, כט),

ואמר ר' אבהו: אל תקרי [תקרא] "ויראו" אלא "וייראו" (נראו, התגלו), משום שעמוד הענן שהסתירם, סר מעליהם לפי שעה. וכפי דדריש [שדרש] ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: המלה "כי" משמש בארבע לשונות (בארבעה מובנים): במובן אי [אם], במובן דלמא [שמא], במובן אלא, ובמובן דהא [שכן, מפני ש...], וכאן יש לפרש "כי גוע אהרן" — במובן של דהא = מפני, מפני שמת אהרן, לכן — "ויראו כל העדה".

חזרו שניהם הבאר וענני הכבוד בזכות משה, מת משה נסתלקו כולן, שנאמר: "ואכחד את שלשת הרעים בירח אחד" (זכריה יא, ח), וכי בירח (בחודש) אחד מתו שלושת הרועים? והלא מרים מתה בחודש ניסן, ואהרן באב, ומשה באדר! אלא, מלמד שנתבטלו עם מות משה שלש מתנות טובות שנתנו על ידן, ונסתלקו כולן כל המתנות בירח אחד ולכן נראה להם כאילו מתו כולם יחד.

ולענייננו: אלמא אשכחן [מכאן שמוצאים אנו] שפרנסה באה בשביל יחיד, שהרי אמרו שהפרנסה במן באה בשביל משה! ומשיבים: שאני [שונה] משה, כיון שלרבים הוא בעי [מבקש] — כרבים דמי [הוא נחשב] ולא כאדם יחיד.

אגב הזכרת הפסוק בזכריה, מסופר: רב הונא בר מנוח, ורב שמואל בר אידי, ורב חייא מן המקום ווסתניא, הוו שכיחי קמיה [היו מצויים לפני] רבא, שהיו תלמידיו החשובים. כי נח נפשיה [כאשר נחה נפשו, נפטר] רבא, אתו לקמיה [באו לפני] רב פפא ללמוד, אולם כיון שהיו תלמידי חכמים גדולים, כל אימת דהוה אמר להו שמעתא ולא הוה מסתברא להו [כל זמן שהיה אומר להם הלכה ולא היתה מסתברת בעיניהם], הוו מרמזי אהדדי [היו מרמזים זה לזה] שאין זה כרבם הראשון הגדול רבא. חלש דעתיה [חלשה דעתו, התבייש].