שלמודו קשה עליו כברזל ואינו מבין כראוי — הטעם הוא בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שכיון שעיקרי הדברים במשנה אינם ברורים לו, הריהו מתבלבל ומתקשה בהם, שנאמר: "והוא לא פנים קלקל" (קהלת י, י), שאם לא סידר את לימודו תחילה ("לא פנים") — הריהו מקלקל.

מאי תקנתיה [מה תקנתו] — ירבה בישיבה וילמד עד שיתקן את הדבר, שנאמר: "וחילים יגבר" (קהלת י, י), וממילא: "ויתרון הכשיר חכמה" (קהלת י, י). וכל שכן אם משנתו סדורה לו מעיקרא [מתחילה] שאינו מגיע למכשול זה.

כי הא [כמו זה] שמסופר שריש לקיש הוה [היה] מסדר את מתניתיה ארבעין זמנין [משנתו ארבעים פעמים] וארבעים דווקא, כנגד ארבעים יום שניתנה בהם תורה למשה בסיני ורק אחר כך עייל לקמיה [היה נכנס לפני] ר' יוחנן ללמוד ממנו. ואגב זה מסופר: רב אדא בר אהבה היה מסדר את מתניתיה [משנתו] וחוזר עליה עשרים וארבע זמנין [פעמים], כנגד עשרים וארבעה ספרים של תורה נביאים וכתובים, ועייל לקמיה [ורק אחר כך היה נכנס לפני] רבא ללמוד.

על אותו פסוק בקהלת, רבא אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל — הרי זה בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, אלא מקפיד עליו ולכן מתקשה בלימוד, שנאמר: "והוא לא פנים קלקל".

מאי תקנתיה [מה תקנתו] של אותו תלמיד — ירבה עליו רעים, כלומר, ישלח ידידים לפייס את הרב, שנאמר: "וחילים יגבר", וממילא: "ויתרון הכשיר חכמה", וכל שכן אם הוכשרו מעשיו בפני רבו מעיקרא [מתחילה].

א ושוב לענין הגשמים. אמר ר' אמי: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון" (קהלת י, יא), כתוב זה בא ללמד, שאם ראית דור שהשמים משתכין (מחלידים) כנחשת ("ישוך הנחש") מלהוריד טל ומטר — הרי זה בשביל לוחשי לחישות (בעלי תפילה) שאין בדור ("בלא לחש"),

מאי תקנתן — ילכו אצל מי שיודע ללחוש (להתפלל), דכתיב [שנאמר]: "יגיד עליו רעו" (איוב לו, לג). "ואין יתרון לבעל הלשון" (קהלת י, יא), כוונתו: ומי שאפשר לו ללחוש (להתפלל) ואינו לוחש — מה הנאה יש לו?

ושואלים: ואם לחש (התפלל) ולא נענה, מאי תקנתיה [מה תקנתו]? ילך אצל חסיד שבדור, וירבה עליו בתפלה, שנאמר בסמוך: "ויצו עליה במפגיע" (איוב לו, לב), ואין פגיעה אלא תפילה, שנאמר: "ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי" (ירמיהו ז, טז).

ואם לחש ועלתה בידו, שירדו גשמים כבקשתו ומגיס דעתו עליו (ומתגאה) — מביא אף (זעם, כעס) לעולם, שנאמר: "מקנה אף על עולה" (איוב לו, לג), שמביא כעס ("מקנה אף") בשל גאווה ("על עולה").

רבא אמר על אותו כתוב: שני תלמידי חכמים שיושבים בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה, אלא מתקוטטים זה עם זה — הרי הם מתקנאין באף, כלומר, הם גורמים לעצמם להביא קצף לעולם, ומעלין אותו, שנאמר: "מקנה אף על עולה".

כיון שהוזכר פסוק זה בקהלת, מביאים מה שאמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "אם ישך הנחש בלוא לחש ואין יתרון לבעל הלשון", לעתיד לבוא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש, ואומרים לו: ארי דורס (בצפרני רגליו) ואוכל, זאב טורף חיה, משסע אותה בפיו ואוכל, אתה שאתה נושך מה הנאה יש לך? שהרי אין הנחש יכול לאכול מאותם יצורים גדולים שהוא נושך והורג! אמר להם: "ואין יתרון לבעל הלשון", כלומר, יש שאלה קשה מזו: מה הנאה יש לבעל הלשון הרעה, שמזיק יותר ואינו נהנה?

אמר ר' אמי: אין תפלתו של אדם נשמעת, אלא אם כן משים נפשו בכפו, כלומר, מוסר נפשו ומכוונה לכך שתהיה בכפו, שנאמר: "נשא לבבנו אל כפים" (איכה ג, מא). ומקשים: איני [האם כן הוא]?! והא אוקים [והרי העמיד] שמואל אמורא עליה [מתורגמן עליו לידו] ודרש דרשה זו, שנאמר: "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו" (תהלים עח, לו-לז), ואף על פי כן נאמר מיד בהמשך "והוא רחום יכפר עון" (תהלים עח, לח), משמע שכל תפילה, אף אם נאמרה בפה בלבד הריהי מתקבלת!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]; כאן — ביחיד, שאם אינו מוסר נפשו, אכן אין תפילתו נשמעת, כאן — בצבור, שאף אם לא מסר נפשו עליה תפילתו מתקבלת בזכות הציבור.

אמר ר' אמי: אין גשמים יורדים אלא בשביל בעלי אמנה, כלומר, אנשים נאמנים המקיימים את הבטחותיהם, שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף" (תהלים פה, יב), ופירוש הפסוק הוא: שאם "אמת מארץ תצמח", אזי "צדק משמים נשקף", שהוא הגשם היורד משמים.

ואמר ר' אמי: בא וראה כמה גדולים בעלי אמנה וכמה הקדוש ברוך הוא עוזר להם, מניין — ממעשה שהיה בחולדה ובור שהציל בחור נערה אחת מתוך בור, והבטיחו זה לזה להנשא, וקבעו לעצמם עדים — בור שהיה סמוך להם וחולדה שעברה שם בדרך. לאחר זמן שכח הבחור את הבטחתו ונשא אשה אחרת והוליד ילדים, ומת אחד מהם בבור, והשני טרפתו חולדה, עד שהרגיש בדבר וחזר לנערה הראשונה. ומה המאמין ותולה את אמונתו בחולדה ובור — כך מתקיים בו, המאמין ותולה אמונתו בהקדוש ברוך הוא להיות עד בינו ובין חבירו — על אחת כמה וכמה.

אמר ר' יוחנן: כל המצדיק את עצמו מלמטה, שמנסה ככל האפשר להיות צדיק וישר בכל דרכיו — מצדיקין עליו את הדין מלמעלה ומדקדקים עליו, כדי להוסיף ולתקנו, שנאמר: "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", משמע, דווקא באמת הצומחת מן הסבל יהיה אף צדק מן השמים. ר' חייא בר אבין אמר רב הונא: מהכא [מכאן] נלמד ענין זה, שנאמר: "וכיראתך עברתך" (תהלים צ, יא) — ככל שהאדם ירא יותר מה' כך גדולה יותר עברת ה' אם יחטא במשהו.

ריש לקיש אמר מהכא [מכאן]: "פגעת את שש ועשה צדק בדרכיך יזכרוך הן אתה קצפת ונחטא בהם עולם ונושע" (ישעיהו סד, ד) שהשמח ("שש") לעשות צדק — נוהגים בו כדרכיו, וקוצף ה' עליו אם יחטא. אמר ר' יהושע בן לוי על אותו פסוק: כל השמח ביסורין שבאין עליו — מביא ישועה לעולם, שנאמר: "בהם עולם ונושע".

ועוד בענין גשמים, אמר ריש לקיש: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "ועצר את השמים" (דברים יא, יז) — לשון עצירה מלמדת, כי בשעה שהשמים נעצרין מלהוריד טל ומטר — הרי זה דומה לאשה שמחבלת (שיש לה חבלי לידה) ואינה יולדת, וכביכול אף הם סובלים מעצירה זו. והיינו [והוא] שאמר ריש לקיש משום (בשמו) של בר קפרא: נאמרה עצירה בגשמים ונאמרה עצירה באשה,