כגון דאית [שיש] לה מחיצות גבוהות עשרה טפחים מסביב. וכי הא [כמו הלכה זו] שאמר עולא אמר ר' יוחנן: קרפף, שהיא חצר גדולה שאיננה מצורפת ומשמשת במישרין את הבית, שגודלו יותר מבית סאתים, שלא הוקף בגדר מתחילה לצורך דירה בתוכו, כי אם במחיצה לשמור על חפצים בלבד, ואפילו היה גדול עד כדי בית כור (פי שלושים מסאה) ואפילו בית כוריים — נחשב הוא עדיין לרשות היחיד, והזורק לתוכו בשבת חפץ מרשות הרבים — חייב. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? — מחיצה היא שמסביב לקרפף, ודינה כמחיצה לכל דבר, אלא שמחוסרת דיורין. ואף שמשום חסרון זה החמירו חכמים בקרפף זה ואסרו לטלטל בתוכו כאילו היתה כרמלית, ואולם אין זה מבטל את עיקר דינו, שמן התורה הריהו רשות היחיד גמורה. וגם בקעה זו שהוזכרה היתה שטח גדול שהוקף מחיצות לשמירה ונעשה על ידי כך רשות היחיד.

ושואלים: בשלמא [נניח] לרב אשי שהוא לא אמר את פירוש הדברים כפי שפירש זאת עולא, לפי שיש טעם לדבר, אלא עולא מאי טעמא [מה טעם] לא אמר כשמעתיה [כהלכה שלו עצמו]? ומשיבים: אמר [יכול היה לומר] לך עולא: אי דאית [אם מדובר באופן שיש] לה מחיצות האם "בקעה" קרי [קורא] הוא לה?! והלא קרפף היא! שמלשון "בקעה" מסתבר שאין לה מחיצות כלל. ורב אשי מצדיק את שיטתו באמרו ש"רשות היחיד" קתני [נאמר] במשנה ולא "כרמלית", ודבריו קרובים, איפוא, יותר ללשון המשנה.

א ברשימת המקומות השנויים בתוספתא ודינם כרמלית נמנית גם הכרמלית. ושואלים: אטו כולהו [והאם כולם], כל שאר הדברים השנויים שם, כגון ים בקעה ואיסטוונית, נמי לאו [גם כן לא] כרמלית נינהו [הם]? ואם כן, מה היא כרמלית זו המוזכרת כאן בהבלטה? ומשיבים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: לא נצרכה תוספת זו "והכרמלית" אלא לקרן זוית הסמוכה לרשות הרבים. דאף על גב דזימנין דדחקי ביה [שאף על פי שלפעמים דוחקים בה] רבים ועיילי לגוה [ונכנסים לתוכה], כיון דלא ניחא תשמישתיה [שאיון שימושה נוח], כי [כמו] כרמלית דמי [היא נחשבת].

וכעין זה, כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: בין העמודין שבצד רשות הרבים נידון ככרמלית. מאי טעמא [מה טעם] הדבר? אף על גב דדרסי [אף על פי שדורסים, דורכים] בה רבים, כיון דלא מסתגי להו בהדיא [שאין הם יכולים ללכת בה במישרין] — ככרמלית דמיא [היא נחשבת]. אמר ר' זירא אמר רב יהודה: אף האיצטבא שלפני העמודים שעליה מניחים הסוחרים את סחורתם נידון ככרמלית.

ומעירים: למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שבין העמודים נחשב ככרמלית, כל שכן שהוא הדין לענין האיצטבא. ואולם למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שאיצטבא היא כרמלית — אפשר לומר כי דווקא באיצטבא הדין הוא כן משום שלא ניחא תשמישתיה [נוח שימושה], אבל המקום שבין העמודים דניחא תשמישתיה [שנוח שימושו] — לא ייחשב ככרמלית. לישנא אחרינא [לשון אחרת] אמרו באותו ענין: אבל בין העמודין דזימנין דדרסי ליה [שלפעמים שדורסים, דורכים בו] רבים, הרי כרשות הרבים דמיא [הוא נחשב].

ב בקשר לשאלה באיזו מידה שימושם של הרבים מחשיב מקום מוגדר לרשות הרבים, הביאו את ההלכה שאמר רבה בר שילא אמר רב חסדא: אם היתה לבינה זקופה מונחת ברשות הרבים וזרק חפץ ממרחק ארבע אמות וטח (הדביק) חפץ זה בפניה — חייב משום זריקה לרשות הרבים. אבל אם נפל החפץ על גבה של הלבינה — פטור כי אין הרבים מהלכים על גבי הלבינה ואין זו רשות הרבים גמורה.

אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: והוא דווקא שגבוה אותה לבינה שלשה טפחים לכל הפחות, שאז לא דרסי לה [דורסים אותה, דורכים עליה] רבים, ולכן, אף שהלבינה ניצבת ברשות הרבים — הריהי כמקום בפני עצמו. ואולם היזמי והיגי, מיני קוצים, אף על גב דלא גביהי [אף על פי שאינם גבוהים] שלשה טפחים אינם נחשב מקומם לרשות הרבים, כיון שאין בני אדם מהלכים על גבי הקוצים, ולא שייך להחשיב מקום זה כרשות הרבים. ואילו חייא בר רב אמר: אפילו מקום היזמי והיגי ברשות הרבים, אם היו נמוכים נחשב מקומם כרשות הרבים, אבל מקום ברשות הרבים בו מונחת צואה לא נחשב כרשות הרבים, שאין אנשים מהלכים במקום זה. ורב אשי אמר: אפילו מקום ברשות הרבים בו מונחת צואה נחשב כרשות הרבים, כיון שבסופו של דבר האנשים הממהרים לעבודתם לא יקפידו וידרכו עליה.

ג אמר רבה דבי [מבית מדרשו] של רב שילא: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר בשם ר' יוחנן: אין כרמלית פחותה מארבעה טפחים. הוסיף ואמר על כך רב ששת: והכרמלית תופסת עד עשרה. על לשון זו של רב ששת תהו: מאי [מה משמעות] "ותופסת עד עשרה "? אילימא [אם תאמר] דאי איכא [שאם יש] מסביבה מחיצה בגובה עשרה טפחים הוא דהוי [שהיא] נחשבת כרמלית, ואי [ואם] לא — לא הוי [אינה] נחשבת ככרמלית, והאם לא? וכי אין זו כרמלית? והאמר [והרי אמר] רב גידל אמר רב חייא בר יוסף אמר רב: בית שאין בתוכו גובה עשרה טפחים לקירות, וקרויו [הגג שעליו] משלימו לגובה עשרה טפחים מעל הקרקע, הרי על גגו — מותר לטלטל בכולו, שכן גגו הריהו רשות היחיד לכל דבר, ובתוכו — אין מטלטלין בו אלא ארבע אמות, שאין הגובה בפנים מספיק כדי לעשותו רשות היחיד, והוא נשאר בגדר כרמלית. הרי שאפילו בפחות מעשרה טפחים יש דין כרמלית!

אלא מאי [מה משמעות] דברי רב ששת "ותופסת עד עשרה" — יש להבין זאת שעד עשרה הוא דהויא [שהינה] תחום הכרמלית, ואולם למעלה מעשרה טפחים לא הוי [אינה] כבר בגדר כרמלית. וכי הא [וכמו זה] שאמר ליה [לו] שמואל לרב יהודה: שיננא (גדול השיניים), לא תיהוי במילי דשבתא [אל תעסוק בשאלות בענייני שבת] למעלה מעשרה טפחים. ומעתה מבררים: למאי הלכתא [למה, לאיזו הלכה] ובאיזה ענין אמר שמואל דבר זה? אילימא [אם תאמר] שכוונתו היתה לומר שאין רשות היחיד למעלה מעשרה טפחים? והאמר [והרי אמר] רב חסדא: אם נעץ אדם קנה ברשות היחיד וזרק חפץ מרשות הרבים ונח על גביו, אפילו היה הקנה גבוה מאה אמה — חייב, מפני שרשות היחיד עולה עד לרקיע. והרי שיש רשות היחיד אפילו למעלה מעשרה טפחים!