א שנינו במשנה: שאין חותכין אותו, את השופר, בראש השנה, בין בדבר שהוא משום שבות ובין בדבר שהוא משום לא תעשה. ומסבירים: דבר שיש בו משום שבות — כגון שחותכים אותו במגלא [במגל], שאין רגיל לחתוך בו ואין בכך איסור גמור מן התורה. וחיתוך שיש בו משום לא תעשה הוא בסכינא [בסכין], שדרך לחתוך בו.

ושוב תוהים: השתא [עכשיו] הרי משום שבות אמרת שלא יעשה — דבר שיש בו משום לא תעשה מיבעיא [הוצרכה לומר]? ומשיבים: משנתנו בסגנון של זו ואין צריך לומר זו קתני [שנה] שמתחיל בדבר החידוש ומסיים בדבר פשוט.

ב שנינו במשנה: אבל אם רצה ליתן לתוכו, לתוך השופר, בראש השנה מים או יין כדי לשפר את קולו — יתן. ומדייקים: מים או יין — אין [כן], מי רגלים שבגלל חמיצותם יפים הם לתיקון השופר עצמו — לא.

ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת אבא שאול היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], אבא שאול אומר: מים או יין — מותר מותר להכניס לתוך השופר בראש השנה, כדי לצחצחו, מי רגלים — אסור, מפני הכבוד שאף שהם מועילים, אין זה כבוד לשופר, שהוא תשמיש מצוה, שיתקנו אותו באופן זה.

ג שנינו במשנה: אין מעכבין את התינוקות מלתקוע בראש השנה. ונדייק מכאן: הא [הרי] את הנשים, אם רצו לתקוע בשופר בעצמן — מעכבין, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אין מעכבין לא את הנשים ולא את התינוקות מלתקוע ביום טוב! אמר אביי: לא קשיא [אין זה קשה]: הא [זו] משנתנו היא כשיטת ר' יהודה, הא [זו] הברייתא כשיטת ר' יוסי ור' שמעון היא.

דתניא [שכן שנויה ברייתא], נאמר: "דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם קרבן לה'... וסמך ידו על ראש העולה ונרצה לו לכפר עליו" (ויקרא א, ב-ד), לומר: בני ישראל סומכין על הקרבן, ואין בנות ישראל סומכות כלל, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי ור' שמעון אומרים: נשים סומכות רשות, שאף שאינן חייבות בדבר, אם רצו לסמוך — מותר להן. ומכאן ניתן להסיק ששיטת ר' יוסי ור' שמעון היא שמצוות שאין הנשים חייבות בהן מכל מקום אם רצו לעשותן — מותר להן.

ד שנינו במשנה: אבל מתעסקין בהם עם הקטנים עד שילמדו לתקוע בעצמן. אמר ר' אלעזר: אפילו בשבת שחל בה ראש השנה מותר להניח לתינוקות, ואפילו לסייע להם ללמוד לתקוע. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מתעסקין בהן עד שילמדו, ואפילו בשבת. ואין מעכבין התינוקות מלתקוע בשבת, ואין צריך לומר ביום טוב.

על לשון הברייתא תוהים: הא גופא קשיא [זו עצמה קשה] מתוכה; אמרת תחילה מתעסקין בהן עד שילמדו ואפילו בשבת, אלמא [מכאן] כי לכתחלה אמרינן [אומרים אנו להם] תקעו, אף שהמבוגרים אינם תוקעים. והדר תנא [וחזר ושנה] לשון אין מעכבין, משמע: עכובא [לעכב] הוא שלא מעכבין, הא [הרי] לכתחלה לא אמרינן [אין אומרים להם] תקעו!

ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה]; כאן