איכוון [התכוון] לתקוע עבורי ותקע לי. ומדייקים: אלמא קסבר [מכאן שסבר] ר' זירא כי משמיע בעי [צריך] כוונה להוציא את השומע.

מיתיבי [מקשים על כך] ממה ששנינו במשנתנו: היה עובר אחורי בית הכנסת, או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת, ושמע קול שופר או קול מגילה, אם כוון לבו לצאת — יצא, ואם לאו — לא יצא. ויש להקשות: וכי [וכאשר] כוון לבו מאי הוי [מה היה] על ידי כך? הלא היאך לא קא מיכוון אדעתא דידיה [ההוא התוקע איננו מכוון על דעתו שלו, של העובר] להוציאו ידי חובה. ואם צריך כוונת משמיע — כיצד הוא יוצא?

ומשיבים: הכא [כאן] בשליח צבור עסקינן [עוסקים אנו] דדעתיה אכוליה עלמא [שדעתו על כל העולם], שאינו תוקע עבור אדם מסויים, אלא כוונתו להוציא את כל הקהל, ולכן כל השומע יוצא ידי חובה בתקיעתו.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה מברייתא: נתכוון שומע קול התקיעה ולא נתכוון משמיע (התוקע), נתכוון משמיע ולא נתכוון שומע — לא יצא, עד שיתכוון שומע ומשמיע — קתני [שנה שם] משמיע דומיא [בדומה] לשומע. ונדייק: מה שומע — שהוא שומע לעצמו ומתכוון לצאת בזה, אף משמיע, התוקע, הכוונה היא שמשמיע ומתכוון לעצמו ולא לאחרים, וקתני [ושנינו] שם לא יצא. אבל אם כיוון להשמיע לעצמו — שוב אינו צריך להתכוון להוציא אחרים. וקשה לר' זירא!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא בענין זה, דתניא [ששנינו בברייתא]: שומע — שומע לעצמו, ומשמיע — משמיע לפי דרכו ואינו צריך להתכוון להוציא אדם מסויים. אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים — בשליח צבור, אבל ביחיד — לא יצא, עד שיתכוין שומע ומשמיע. וכדברי ר' זירא.

א משנה באותו נושא של כוונת הלב, מביאים דברי הכתוב: "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק " (שמות יז, יא), ויש להבין: וכי ידיו של משה עושות מלחמה בהרמתן או שוברות מלחמה בהורדתן? אלא לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים — היו מתגברים במלחמה, ואם לאו, שלא שיעבדו את לבם — היו נופלים.

כיוצא בדבר אתה אומר: "עשה לך שרף ושים אתו על נס והיה כל הנשוך וראה אתו וחי" (במדבר כא, ח). ויש להבין: וכי נחש זה של נחושת ממית, או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים — היו מתרפאין, ואם לאו היו נימוקים (נרקבים) מנשיכות הנחשים.

ולענין הלכה: חרש שוטה וקטן שתקעו — אין מוציאין את הרבים ידי חובתן. זה הכלל, לענין זה, כמו לעניינים אחרים: כל שאינו מחוייב בדבר (בדבר־מצוה) לעשותה — אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. אם עושה אותה.

ב גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: הכל חייבין בתקיעת שופר: כהנים ולוים וישראלים, גרים ועבדים משוחררים, וטומטום (מי שאין איברי המין ניכרים בו כלל) ואנדרוגינוס (מי שיש בו איברי מין של זכר ונקבה) וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין.

טומטום שתקע — אינו מוציא לא את מינו, טומטום כמוהו, שיתכן והתוקע הוא נקבה והשומע הוא זכר, ולא את שאינו מינו. אנדרוגינוס — מוציא את מינו אנדרוגינוס כמותו, שאם הולכים אנו אחר סימני הזכר שבו — הוא הדין לגבי השומע, ואם הולכים אנו אחר סימני הנקבות שבו — הרי הוא הדין לגבי השומע, אבל לא את אדם אחר שאינו מינו. מי שחציו עבד וחציו בן חורין — אינו מוציא לא את מינו, כיון שאין צד העבדות שבו מוציא את צד החירות של השומע, ובודאי לא את שאינו מינו, כלומר, בן חורין גמור. עד כאן לשון הברייתא, ומעתה באים לפרש אותה.

אמר מר [החכם]: הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! אי הני לא מיחייבי [אם אלה אינם חייבים] — מאן מיחייבי [מי הם החייבים] במצוה?!

ומשיבים: כהנים אצטריכא ליה [הוצרך לו] לומר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וכתיב [ונאמר]: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כט, א), ובשל כך היינו סבורים לומר: מאן דליתיה אלא בתקיעה דחד יומא [מי שאינו אלא רק בתקיעה של יום אחד בלבד] — הוא דמיחייב [שמחוייב] בתקיעת שופר בראש השנה, והני כהנים [ואותם הכהנים] הואיל ואיתנהו [וישנם] בתקיעות של כל השנה, שתוקעים עם הקרבת הקרבנות במקדש, דכתיב [שהרי נאמר]: "ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם" (במדבר י, י), אימא [אמור] שלא ליחייבו [יתחייבו] בתקיעת שופר בראש השנה — על כן קא משמע לן [השמיע לנו], שאף הכהנים מחוייבים בתקיעת שופר בראש השנה.

על כך תוהים: מי דמי [האם דומים] הדברים? הלא התם [שם] בקרבנות אינה אלא תקיעת חצוצרות והכא [וכאן] מדובר בתקיעת שופר! אלא, יש טעם אחר בדבר; איצטריך [הוצרך] להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל ותנן [ושנינו במשנה]: שוה היובל לראש השנה לתקיעה ולברכות, הייתי אומר: מאן דאיתיה [מי שישנו] בקיום מצות היובל כולה — איתיה [ישנו] גם במצוה של ראש השנה, והני [ואותם] כהנים הואיל וליתנהו [ואינם] שייכים במצוה של יובל, דתנן [שכן שנינו במשנה]: כהנים ולוים מוכרין את שדותיהם ובתיהם בערים שניתנו להם אחוזה לעולם ואין הם מוגבלים בדיני היובל, ואף גואלין את קרקעותיהם לעולם ללא הגבלת זמן, ונמצא שאין דיני היובל חלים עליהם כמו על שאר ישראל, ואם כן אימא [אמור] שאף במצוה של ראש השנה שלא ליחייבו [יתחייבו] — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שהם חייבים אף בכך.

ב שנינו באותה ברייתא, שמי שחציו עבד וחציו בן חורין — אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. אמר רב הונא: אף שאינו מוציא אחרים, אם תקע לעצמו מוציא.

אמר ליה [לו] רב נחמן לרב הונא: מאי שנא [במה שונה, מדוע] לאחרים דלא [אינו] יכול להוציא — שלא אתי [יכול לבוא] צד עבדות ומפיק [ומוציא] ידי חובה את צד החרות של השומע, שכיון שחציו עבד, הרי כעבד אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה, אם כן לעצמו נמי [גם כן] לא יוציא, כי לא אתי צד עבדות דידיה [שלו] ומפיק [ויוציא] ידי חובה את צד החירות דידיה [שלו] עצמו.

אלא אמר רב נחמן: אף לעצמו אינו מוציא. ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: מי שחציו עבד וחציו בן חורין ותקע בשופר — אף לעצמו אינו מוציא ידי חובה.

כיון שעסקנו פה בענין הוצאה ידי חובה מביאים ברייתא: תני [שנה] החכם אהבה בריה [בנו] של ר' זירא: כל הברכות כולן, אף על פי שיצא כבר אדם ידי חובתו בהן — מוציא אחרים ידי חובה, אם מברך עבורם, שכל ישראל ערבים זה לזה. חוץ מברכת הלחם וברכת היין לפניהם ולאחריהם, שאם לא יצא ועדיין הוא חייב לברך — מוציא גם אחרים ידי חובה, ואם יצא כבר — אינו מוציא, כיון שברכות אלה הן על ההנאה עצמה, והמברך אינו יכול לברך אלא אם כן הוא עצמו נהנה. והוא הדין אף לשאר ברכות שאינן באות כחובה אלא בשל הנאת המברך מדבר מסויים, כמו ברכת הריח וכדומה.

בעי [שאל] רבא: