שמע מקצת תקיעה בבור ויצא מן הבור ושמע מקצת תקיעה על שפת הבור — יצא ידי חובה. שמע מקצת תקיעה קודם שיעלה עמוד השחר, שעדיין אינו זמן הראוי לתקיעה, ומקצת תקיעה לאחר שיעלה עמוד השער — לא יצא.

אמר ליה [לו] אביי: מאי שנא התם [במה שונה שם] בענין יום ולילה שאינו יוצא בה, משום דבעינא כולה תקיעה בחיובא, וליכא [שצריכים שתהא כל התקיעה בזמן חיוב, ואיננה]. הכא נמי — בעינא כולה תקיעה בחיובא, וליכא [כאן גם כן, בבור, צריכים אנו את כל התקיעה במקום חיוב ואין כאן]!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משווה]?! התם [שם] לילה לאו [לא] זמן חיובא [חיוב] הוא כלל ותקיעת שופר בלילה אין לה שום משמעות, אולם הכא [כאן] בור מקום חיובא [חיוב] הוא לאותן העומדין בתוך הבור. שחלק התקיעה שבתוך הבור אינו פסול מעיקרו אלא רק מפני גורם חיצוני ולכן יש מקום לצרפו.

ושואלים: למימרא [האם לומר] ללמוד מכאן שסבר רבה, שאם שמע סוף תקיעה בלא תחילת תקיעה — יצא, וממילא מובן שאם שמע תחילת תקיעה בלא סוף תקיעה גם כן יצא.

תא שמע [בוא ושמע] ראיה שאין הדבר כן. ששנינו: תקע בראשונה, ומשך בתקיעה השניה במשך זמן כשתים (כשתי תקיעות) אין בידו אלא אחת שאין מחשיבים אותה לשתי תקיעות. ואמאי [ומדוע]? שאם חושבים אנו חלק של תקיעה כתקיעה שלימה — תסלק לה בתרתי [תעלה לה, תיחשב, כשתיים]! ומשיבים: פסוקי תקיעתא מהדדי לא פסקינן [לחלק את התקיעות זו מזו אין אנו מחלקים], ואיננו יכולים להחליט שתקיעה אחת מתחלקת לשתיים. ועם כל זאת, חלק מן התקיעה — מספיק כדי לצאת בו ידי חובה.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ראיה אחרת, ממה ששנינו במשנתנו: התוקע לתוך הבור או לתוך הדות, או לתוך הפיטס, אם קול שופר שמע — יצא, ואם קול הברה (הד) שמע — לא יצא. ואמאי [ומדוע] יהא הדין כך? ליפוק [שייצא ידי חובתו] בתחילת התקיעה מקמי דליערבב קלא [לפני שיתערבב הקול] על ידי ההד — אם יוצא ידי חובה רק בחלקה הראשון של התקיעה!

ומשיבים: אכן, מחצית תקיעה איננה נחשבת, כפי שהוכחנו, אלא שיש להבין את דבריו של רבה עצמו באופן אחר. שלא דיבר מענין תקיעה שאחרים שומעים ויוצאים ידי חובתם בשמיעתה, אלא כי קאמר [כאשר אמר] רבה — הרי זה באדם התוקע ועולה לנפשיה [לעצמו] שהיה בבור ותקע ויצא מן הבור והמשיך לתקוע.

ותוהים: אי הכי, מאי למימרא [אם כך מה יש לומר]? הלא הדבר הוא פשוט ומדוע יפסל במקרה זה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] זמנין דמפיק רישיה [לפעמים שמוציא את ראשו] מן הבור ואכתי [ועדיין] השופר עצמו בתוך הבור וקא מיערבב קלא [ומתערבב הקול] והוא שומע רק את ההד ולא את קול השופר, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים, ואם עשה כן — יצא ידי חובתו.

א אמר רב יהודה: בשופר של בהמת עולה שהוא הקדש — לא יתקע, ואם בכל זאת עבר ותקע — יצא ידי חובה. בשופר של שלמים — לא יתקע. ואם בכל זאת עבר ותקע — לא יצא.

ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם]? קרבן עולה בת מעילה היא שיש בו קדושה לפני הקרבתו, והמשתמש בה לצורך חולין הריהו מועל בקדשים, ומכיון שכבר מעל בה בנטילת השופר לשימושו, הרי במעילה זו נפקא לה [יוצאת היא] בכך לחולין ולכן יוצא הוא ידי חובה. ואולם שלמים דלאו [שלא] בני מעילה נינהו [הם] לפני הקרבתם, שאין מעילה בקדשים קלים, אלא באימורים ושאר החלקים העולים לגבוה, וגם זאת רק לאחר זריקת הדם, ולכן מאחר שאינו עובר משום מעילה, אף אינו מוציא לחולין על ידה. וכיון שהשלמים הם הקדש שאסור לעשות בו שימוש (אף שאם עשה, אין בכך משום מעילה), ואם כן איסורא [איסור] הוא דרכיב בהו [שרוכב, מוטל, עליהם], אבל לא נפקי [יוצאים] לחולין על ידי שימוש בהם, ונשארים באיסורם.

מתקיף ליה [מקשה על כך] רבא, שאין סברה זו מספקת: שהרי אימת [אימתי] מעל — לבתר [אחרי] שתקע, שהרי רק אז עשה שימוש בקדשים, ואם כן כי קא תקע [כאשר הוא תוקע] — באיסורא תקע [באיסור הוא תוקע], אפילו בעולה.

אלא אמר רבא: אחד זה, שופר של עולה, ואחד זה, שופר של שלמים, אם תקע בהם — לא יצא. הדר [חזר] רבא עצמו ואמר, שיש לדחות את כל הטיעון מעיקרו, ואחד זה, שופר של עולה, ואחד זה, שופר של שלמים, אם תקע בהם — יצא. וטעמו של דבר: מצות לא להנות ניתנו. כלומר, קיומה של מצוה אינו נחשב כהנאה שנהנה עושה־המצוה, ועל כן שימוש בדבר לצורך מצוה אינו נידון כהנאה ממנו.

בבעיה מקבילה אמר רב יהודה: בשופר של עבודה זרה לא יתקע לכתחילה, ואם תקע — יצא. בשופר של עיר הנדחת (עיר שכל תושביה עבדו עבודה זרה, ודינם שיהרגו הם וכל רכושם ישרף) — לא יתקע, ואם תקע — לא יצא. מאי טעמא [מה הטעם] — עיר הנדחת כתותי מיכתת שיעוריה [שבור וכתות שיעורה], שכיון שהכל עומד לשריפה הרי זה כאילו כבר הכל שרוף ואבוד והריהו נדון כאפר, ואין בו שיעור למצוה.

ב אמר רבא: המודר הנאה מחבירו, שנדר שלא ליהנות מאדם מסויים — בכל זאת אותו אדם מותר לתקוע לו (עבורו) תקיעה של מצוה. לפי העקרון שקיום מצוה אינו נחשב כהנאה. ומאותו טעם, המודר הנאה משופר מסויים — מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה.

ואמר רבא: המודר הנאה מחבירו — מזה עליו מי חטאת (מאפר פרה אדומה, לטהרו מטומאת המת) בימות הגשמים. לפי שאז יש רק מצוה בדבר. אבל לא בימות החמה כשיש לו גם הנאה מעצם הזיית המים עליו. המודר הנאה ממעין מסויים — טובל בו טבילה של מצוה בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה, שאז יש לו הנאה מעצם הטבילה במים צוננים.

ג שלחו ליה [לו] מארץ ישראל לאבוה [לאביו] של שמואל: אדם שכפאו (הכריח אותו) אחר וכתוצאה מכפייה זו אכל מצה — יצא. ומבררים: כפאו מאן [מי]? אילימא [אם תאמר] שכפאו שד, כלומר, שעשה זאת מתוך טירוף הדעת. והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אדם שהוא עתים (פעמים) חלים (בריא) עתים שוטה (משוגע), כשהוא חלים — הרי הוא כפקח לכל דבריו, הן לענין חובותיו והן לענין אחריותו. וכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו, ופטור מכל המצוות. ואם כן מי שכפאו שד, איננו אז בגדר חייב במצוות כלל!

אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים לאכול. אמר רבא: זאת אומרת: התוקע לשיר שלא נתכוון לשם מצווה — יצא ידי חובה, שהעיקר הוא בשמיעת התקיעה, ואין כוונת התוקע מעכבת.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] היינו הך [הוא הוא], שכיון שאמרו שאדם האוכל בכפיה יוצא ידי אכילת מצוה אף שלא נתכוון לעשות זאת מעצמו, הוא הדין שיצא ידי חובה גם בתקיעה מעין זו! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] שיש חילוק בדברים; התם [שם] אכול מצה אמר רחמנא [אמרה התורה] והא [והרי] אכל ועשה את הדבר המעשי שנצטווה עליו,