מידי דהוה [כדבר שהוא] בדין המעביר חפץ ברשות הרבים. התם, לאו אף על גב [שם, האם לא אף על פי] שכל כמה דנקיט ליה ואזיל [שהוא לוקח אותו והולך] פטור הוא, כל עוד לא הניח את החפץ, ובכל זאת כי מנח ליה [כאשר הוא מניח אותו] — חייב. נמצא שבין מקום העקירה ומקום ההנחה שיש בו חיוב, משתרע שטח שגודלו אינו מוגדר שבו יכול הוא להמשיך את הליכתו, וכל עוד הוא מהלך הריהו פטור. ואם כן, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה], שבשני המקרים קיים אותו מצב: אם יניח את החפץ באמצע דרכו — יתחייב, ואילו השטח שבאמצע איננו מקום חיוב.

השוואה זו דוחים: מי דמי [האם זה דומה]?! שכן התם כל היכא דמנח ליה [מקום שהוא מניח אותו, את החפץ] הלא מקום חיוב הוא, ואין לדבר על שני מקומות של חיוב שיש ביניהם שטח של פטור, כי גם שטח הביניים הוא מקום חיוב לכשיניח בו את החפץ. ואילו הכא, אי מנח ליה [כאן, אם מניח אותו] בסטיו הלא מקום פטור הוא במוחלט. ושוב חוזרת השאלה: היכן מצאנו מקרה שבו יהיה חיוב בהעברת חפץ דרך מקום שאין בו חיוב.

אלא יתכן להביא דוגמה אחרת: מידי דהוה [כדבר שהוא] בדין המעביר חפץ ברשות הרבים מתחלת ארבע אמות בדיוק לסוף ארבע אמות. התם לאו אף על גב דאי מנח ליה [שם, האם לא אף על פי שאם מניח אותו] בתוך ארבע אמות הוא פטור, שבפחות מארבע אמות לא נעשתה מלאכה שלמה של העברה ברשות הרבים, כי מנח ליה בסוף ארבע אמות חייב, הכא נמי לא שנא [כאן גם כן אינו שונה], ויש לומר כי קיימת רצועה מסויימת של מקום פטור בין העקירה וההנחה.

ושוב דוחים: מי דמי [האם זה דומה]?! התם [שם], ברשות הרבים לגבי דהאי גברא [אותו אדם] הלא מקום פטור הוא, שכן טלטל פחות מארבע אמות, ואולם לכולי עלמא [לכל העולם, לשאר בני אדם] הלא מקום חיוב הוא, שהמקום עצמו הוא רשות הרבים ואדם אחר שהניח בו בסוף ארבע אמות יהיה חייב. ואילו הכא לכולי עלמא [כאן הסטיו הלא לכל העולם] מקום פטור הוא, ואין להשוות פטור הנובע מחוסר השלמתה של המלאכה, לפטור מוחלט התלוי בטיבו של המקום.

אלא יתכן להביא דוגמה אחרת: מידי דהוה [כדבר שהוא] בדין המוציא חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים דרך צדי רשות הרבים, שהיא רצועה צרה הנמצאת ברשות הרבים בסמוך לבתים ואין הרבים מצויים בה. התם לאו אף על גב דאי מנח ליה [שם האם לא אף על פי שאם מניח אותו, את החפץ] בצדי רשות הרבים — פטור, ובכל זאת כי מנח ליה [כאשר מניח אותו] ברשות הרבים — חייב, ואם כן, הכא נמי לא שנא [כך גם כאן אינו שונה].

מתקיף לה [מקשה על כך], על הסבר זה רב פפא: הניחא לרבנן דאמרי [זה נוח, מובן לשיטת חכמים האומרים] כי צדי רשות הרבים לאו [לא] כרשות הרבים דמי [הם נחשבים], אלא לדעתם הם מעין רשות לעצמה, הרי דומה הדוגמה לענייננו. אלא לשיטת ר' אליעזר בן יעקב שאמר שצדי רשות הרבים כרשות הרבים ממש דמי [הם נחשבים], אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר]?

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רב איקא: אימור [אמור] ששמעת את ר' אליעזר בן יעקב שאמר שצדי רשות הרבים כרשות הרבים דמי [נחשבים] רק היכא דליכא חיפופי [במקום שאין יתידות] המשמשות להפריד בין הבתים והחצרות ובין רשות הרבים עצמה, כדי שלא יזיקו הרבים לכותלי הבתים. אבל היכא דאיכא חיפופי מי שמעת ליה [במקום שיש יתידות האם שמעת אותו] שגם בכגון זה דינם שונה מזה של רשות הרבים עצמה? הלכך להא דמיא [לזה הוא דומה] ויש, איפוא, בידינו דוגמה נוספת של חיוב בהוצאה דרך מקום פטור.

אמר ר' יוחנן: אף על פי שחלק בן עזאי לגבי הוצאת החפץ דרך הסטיו בדרך הילוך ולדעתו המוציא פטור — מודה בן עזאי לחכמים בדין אדם הזורק חפץ מרשות היחיד לרשות הרבים דרך הסטיו שהוא חייב, שכן הרי זה כהוצאה ישירה מרשות לרשות. ואכן, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המוציא בשבת חפץ מחנות לפלטיא דרך סטיו — חייב. ודין זהה לכל דרכי ההעברה מרשות לרשות בדרך זו, אחד המוציא, ואחד המכניס, ואחד הזורק, ואחד המושיט בידו מרשות לרשות. בן עזאי אומר: המוציא והמכניס בדרך הילוכו פטור, שכן נחשב כאילו עמד לנוח בסטיו, ואילו המושיט והזורק, שפעולתם ללא הפסקה — חייב.

א כדי לבאר את עיקר דיני רשויות השבת מביאים את מה שתנו רבנן [שנו חכמים] בתוספתא שאמרו חכמים ארבע רשויות הן לענין דיני השבת: רשות היחיד, ורשות הרבים, ועוד שתי רשויות נוספות: כרמלית שאינה לא כרשות הרבים ולא כרשות היחיד, ומקום פטור שאינו נחשב בכלל הרשויות.

והדברים מפורטים: ואיזו היא רשות היחיד? — חריץ (תעלה) שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה, וכן גדר שהוא גבוה עשרה טפחים ורחב ארבעה — זו היא רשות היחיד גמורה.

שתנאי רשות היחיד הם, שיהיה שטח של ארבעה על ארבעה טפחים, והבדל גובה של עשרה טפחים מן הסביבה המקפת, ואיזו היא רשות הרבים? סרטיא [רחוב ראשי], ופלטיא [ככר] גדולה, וכן מבואות (סמטאות) שבין הרחובות הגדולים שהם מפולשין [פתוחים] משני הצדדים אל רשות הרבים — זו היא רשות הרבים גמורה. ובענין זה: אין מוציאין מרשות היחיד כגון זו לרשות הרבים כגון זו, ואין מכניסין מרשות הרבים כגון זו לרשות היחיד כגון זו, אם היה זה בשוגג — חייב להביא קרבן חטאת, ואם היה זה במזיד ולא היו עדים למעשהו ובשל כך אף לא התרו בו — הריהו ענוש כרת, ואם התרו בו שלא יעבור והיו לכך עדים — הרי הוא נסקל.

אבל ים ובקעה (שדה) ואיסטוונית (סטיו, שדרות עמודים וכדומה) והכרמלית — הרי כל אלה נכנסים לסוג הכללי המכונה "כרמלית" ואינה לא כרשות הרבים, משום שאין רבים מצויים שם, ולא כרשות היחיד, שכן אין להם מחיצות. אלא קבעו חכמים שייחשבו כרשות לעצמה, לענין אין נושאין ונותנין בתוכה בתוך ארבע אמות, כדרך שאסור לעשות זאת ברשות הרבים. ואם עבר ונשא ונתן בתוכה — פטור, שהרי אין הדבר אסור מן התורה. וכן אין מוציאין מתוכה לרשות הרבים ולא מרשות הרבים לתוכה, שהרי אינה כרשות הרבים. ואף אין מכניסין מרשות היחיד לתוכה ולא מתוכה לרשות היחיד, שהרי אינה רשות היחיד. ואם עבר והוציא או שהכניס — פטור, שהרי אין בכך איסור תורה. בדומה לכך מוסבר עוד כי יש סוג של רשות היחיד אשר מדברי סופרים נהגו בו כאילו היה כרמלית או רשות הרבים.

כי חצרות של רבים וכן מבואות שאינן מפולשין [פתוחים] משני צידיהם, כיון שנמצאים בהם אנשים רבים, דומים הם במקצת לרשות הרבים וגזרו איסור על טלטול בתוכם אלא אם כן עירבו (עירוב חצרות או שיתוף מבואות) ועל ידי כך צירפו את החצרות השונות לחצר אחת, שבכגון זה מותרין כולם להכניס לתוכה חפצים מן הבתים. ואולם אם לא עירבו — אסורים.

ואילו כדוגמה לרשות הרביעית ("מקום פטור"), מתואר: אדם עומד על האיסקופה [מפתן הדלת] ונוטל חפץ מבעל הבית העומד ברשות היחיד וכן אם נותן לו. וכמו כן במקום זה נוטל מן העני העומד ברשות הרבים וכן אם נותן לו, כי מקום פטור אין בו כל צד איסור וחיוב בטלטול והוצאה בשבת, ובלבד שלא יטול מבעל הבית ונותן לעני או מעני ונותן לבעל הבית, שעל ידי זה סייע להעברה מרשות לרשות. ואולם אם עבר ונטל מאחד ונתן לשני — ודאי שאין בכך מלאכה אסורה מן התורה, ושלשתן פטורים.

ואילו אחרים אומרים: לא כל איסקופה היא מקום פטור, כי איננה מיוחדת למדי לעצמה, אלא לפעמים האיסקופה משמשת שתי רשויות כשהיא מתבטלת לכל אחת בצירוף אחר. ועל כן בזמן שהפתח פתוח — הריהי כהמשך הבית ונחשבת כרשות היחיד, ואם היה הפתח נעול — הריהי נחשבת כלחוץ, שהיא מצטרפת לרשות הרבים ונחשבת כחלק ממנה. כל זה, כאשר האיסקופה איננה רשות שלימה לעצמה. ואולם אם היתה האיסקופה גבוהה עשרה טפחים מרשות הרבים ורחבה ארבעה טפחים — הרי זו רשות לעצמה, כרשות היחיד גמורה, ואף נבדלת מן הבית.

ב שנינו שאמר מר [החכם] בתוספתא מהי הגדרת רשות היחיד, והוסיפה התוספתא בהדגשה: "זו היא רשות היחיד". ושואלים: למעוטי מאי [למעט את מה], מה באה ההדגשה הזאת להוציא? ומשיבים: למעוטי הא [למעט הלכה זו] שאמר ר' יהודה. דתניא [שכן שנינו בברייתא], יתר על כן אמר ר' יהודה: מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים העומדים זה מול זה, אם רוצה עושה לעצמו רשות היחיד באמצע (בתוך רשות הרבים) באמצעות