שקשת זו היא של החמה וגירי קא משדייא [חיצים היא שולחת] שכן דרך ירייה בקשת להחזיקה כאשר הקימור מכוון כלפי חוץ, ולכן הקשת מכוונת בדיוק להיפך כדי שלא תיראה כקשתה של השמש.

א שנינו במשנה שבחקירתם, היו שואלים את העדים שאלות אלה: כמה היה הירח גבוה, ולאין היה נוטה. תנא חדא [שנה החכם בברייתא אחת]: אם אמר כי ראה את הירח כשהוא לצפונה של חמה — דבריו קיימין, ואולם אם אמר שראהו כשהוא לדרומה — לא אמר כלום, שאין הדבר אפשרי. ומקשים: והתניא איפכא [והרי שנינו בברייתא להיפך]: לדרומה — דבריו קיימין, לצפונה — לא אמר כלום.

ומתרצים: לא קשיא [אינו קשה]: כאן, בברייתא שמשמע מדבריה שמקום הירח בדרומה של השמש, מדובר בימות החמה, שמהלך השמש ארוך יותר, שהיא זורחת בקרן צפונית מזרחית ומהלכת על כל פני המזרח הדרום והמערב, ולעת שקיעתה הריהי בקרן צפונית מערבית, כשהירח כנגדה בצד דרום, וכשמעיד שראה את הירח לדרומה של השמש — אמת העיד. ואילו כאן במשנה, שמשמע מדבריה שמקום הירח לצפונה של השמש, הרי זה מדובר בימות הגשמים, שמהלך השמש בזמן זה קצר ביותר, שהיא זורחת בקרן מזרחית דרומית ומהלכת על פני הדרום ולעת שקיעתה הריהי בקרן דרומית מערבית והירח כנגדה בצד צפון, וכשמעיד שראה את הירח בצד צפון — אמת העיד.

תנו רבנן [שנו חכמים]: עד אחד אומר הירח היה גבוה למראית העין כמו שני מרדעות (מוט שמכוונים בו את הבהמות) מעל האופק, ואחד אומר היה גבוה כגובה שלשה מרדעות — עדותן קיימת. שאנו מניחים שבשיעור כזה יכולה להיות טעות קלה, ושניהם ראו דבר אחד. אבל אם אחד אומר שלשה, ואחד אומר חמשה — עדותן בטילה שוודאי אינם מעידים על אותו דבר. אבל מצטרפין לעדות אחרת שאם יימצא עד נוסף המעיד אף הוא כדברי אחד מהם, שראה בשלושה או בחמישה — הרי העד מבני הזוג וגם השני יכולים להצטרף לעדות שלימה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אם אמרו העדים ראינוהו במים, שאת הירח עצמו לא ראו, אלא רק את השתקפותו במים, או ראינוהו בעששית (דרך זכוכית), ראינוהו בעבים (דרך העננים) — אין מעידין עליו שאין מעידים אלא על ראיה בלתי אמצעית, של הירח עצמו. ראוהו חציו במים, או שראו את חציו בעבים, או חציו בעששית — אין מעידין עליו.

ותוהים: השתא [הרי] כשראו הירח כולו אמרת שלא, אם כן על חציו של הירח מבעיא [צריך לומר], שאם ראה רק את חציו באופן זה שאין זו עדות?! אלא הכי קאמר [כך אמר]: ראה את חציו במים ואת חציו ראה ברקיע, חציו בעבים ואת חציו ברקיע, חציו בעששית ואת חציו ברקיע, אף על פי שראה את חציו ברקיע — אין מעידין עליו עד שיראוהו כולו.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אמרו העדים ראינוהו רגע אחד ושוב לא ראינוהו — אין מעידים עליו. ותוהים: כל הכי חזו לה ואזלי [כל כך רואים אותו והולכים]?! שודאי אין צריך לעמוד ולראותו כל הזמן!

ומסבירים, אמר אביי: הכי קאמר [כך אמר], אם העידו העדים ואמרו: ראינוהו מאלינו, כלומר, העפנו מבט מבלי להתבונן במיוחד ובתוך כך ראינו את הירח, ושבנו לראותו מאוחר יותר מדעתנו, שנזכרנו במולד ורצינו לראותו בדיוק ובהבחנה ולא ראינוהו — אין מעידין עליו, שבודאי ראייתם הראשונה לא היתה אלא דמיון, מאי טעמא [מה טעם] — אימור כוביתא דעיבא בעלמא הוא דחזי [פיסת עיגול של ענן בלבד הוא שראו] והיה נדמה להם כירח, ולכן כשהתבוננו אחר כך שוב לא ראו.

ב משנה לאחר שנחקרה העדות והתקבלה, ראש בית הדין אומר: "מקודש" וכל העם עונין אחריו: "מקודש מקודש". בין שנראה הירח בזמנו ביום השלושים לחודש הקודם, בין שלא נראה בזמנו ולא הוצרכו לעדיו — מקדשין אותו את החודש, ומודיעים שמקודש חודש זה.

ר' אלעזר בר' צדוק אומר: אם לא נראה מולד הירח בזמנו, שוב אין מקדשין אותו בבית דין, שכבר קידשוהו בשמים, שהרי רואים הכל את הירח ואין צורך בקידוש מיוחד.

ג גמרא שנינו במשנה שראש בית הדין אומר "מקודש" וכל העם עונה. ושואלים: מנא הני מילי [מנין נלמדים דברים אלה]? אמר ר' חייא בר גמדא אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי: אמר קרא [הכתוב]: "וידבר משה את מועדי ה'" (ויקרא כג, מד) — מכאן שראש בית הדין אומר "מקודש".

ד שנינו במשנה כי לאחר שאמר ראש בית הדין "מקודש", היו כל העם עונין אחריו "מקודש מקודש". מנלן [מנין לנו]? אמר רב פפא: אמר קרא [הכתוב]: "אשר תקראו אתם מקראי קודש" (ויקרא כג, ב), קרי ביה [קרא בו] באותו פסוק כאילו נאמר "אשר תקראו אתם". רב נחמן בר יצחק אמר: לומדים זאת ממה שנאמר: "אלה הם מועדי" (ויקרא כג, ב), כלומר: הם יאמרו מועדי.

ושואלים: "מקודש מקודש" תרי זימני [שתי פעמים] למה לי שיאמרו, ומדוע לא יסתפקו בפעם אחת? ומשיבים: דכתיב [שכן נאמר]: "מקראי קדש" (ויקרא כג, ב) בלשון רבים, משמע שתי קריאות, ולכן לכפול את הקריאה, ולומר "מקודש מקודש".

ה שנינו במשנה: ר' אלעזר בר' צדוק אומר אם לא נראה מולד הירח בזמנו — אין מקדשין אותו. ומביאים דעות נוספות; תניא [שנויה ברייתא], החכם פלימו אומר: אם נראה בזמנו — אין מקדשין אותו, שכן זה הזמן הראוי לו ואין צורך בקידוש מיוחד, אולם אם נראה שלא בזמנו — מקדשין אותו.

ר' אלעזר בר' שמעון אומר: בין כך ובין כך אין מקדשין אותו. שנאמר: "וקדשתם את שנת החמשים שנה" (ויקרא כה, י), ללמד: שנים אתה מקדש, ואי אתה מקדש חדשים. ובראשי חודשים מסתפקים בהודעה לציבור שנקבע ראש חודש זה, אבל אין צורך לומר "מקודש". אמר ר' יהודה אמר שמואל: הלכה כשיטת ר' אלעזר בר' צדוק, שבזמנו — מקדשים אותו, ושאינו בזמנו — אין מקדשים אותו.

אמר אביי: אף אנן נמי תנינא [אף אנו גם כן שנינו] דבר זה במשנה, האומרת: ראוהו בית דין וכל ישראל, נחקרו העדים ולא הספיקו לומר "מקודש" עד שחשיכה — הרי זה מעובר החודש הקודם, והוא בן שלושים יום, ומעתה נלמד: מעובר החודש הקודם — אין [כן], ואולם מקודש החודש הבא — לא, הרי שאין מקדשים אלא חודש חסר.

ודוחים: מכאן אין ראיה, כי לענין חודש מעובר איצטריכא ליה [הוצרך לו] ללמד משנה זו, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר]: הואיל וראוהו כבר בית דין וכל ישראל, אם כן איפרסמא [כבר התפרסם הדבר] שהגיע כבר החודש החדש ולא ליעברוה [ואין צורך לעברו], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שכל עוד לא קידשוהו — אינו מקודש.

ו משנה דמות צורות לבנה היו לו לרבן גמליאל מצויירות בטבלא שהיתה מצויה בכותל שבעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות שאינם יודעים להסביר את דבריהם במילים, ואומר לעד: ראה דוגמאות הללו ואמור לי הכזה ראית או כזה?

ז גמרא שנינו במשנה שהיו לו לרבן גמליאל צורות לבנה. ותוהים: ומי שרי [והאם מותר] הדבר? והכתיב [והרי נאמר]: "לא תעשון אתי אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם" (שמות כ, כ), ודרשו: לא תעשון כדמות שמשיי, דברים העשויים לשמש את הקדוש ברוך הוא ובכללם שמש וירח.

אמר אביי: לא אסרה תורה אלא שמשין שאפשר לו לאדם לעשות כמותן, ושמש וירח כיון שאי אפשר לאדם לעשות מאורות כמותן ממילא אינו אסור. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: לא יעשה אדם בית שהוא כתבנית היכל בכל מידותיו, או אכסדרה (מבנה כעין מרפסת) בדיוק כמו תבנית אולם שבמקדש, חצר בבית כנגד עזרה, שלחן בדיוק כנגד שלחן שבמקדש, מנורה בדיוק כנגד מנורה. אבל עושה