ומשיבים: תרי ירחי חסירי קלא אית להו [שני חודשים חסרים רצופים, קול יש להם], שדבר זה נדיר ביותר ובודאי יוודע הדבר בינתיים.

א מסופר: לוי אקלע [הזדמן] לבבל בחדסר [ביום אחד עשר] בתשרי לפי החשבון שם. אמר: בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא [טעים הוא התבשיל של הבבליים ביום הגדול, יום הכיפורים, של ארץ ישראל], שעיברו בארץ ישראל את חודש אלול והיה יום זה עשירי בתשרי לחשבונם. אמרי ליה: [אמרו לו]: אסהיד [העד] שהיום יום הכיפורים וננהג אף אנו כך! אמר להו [אמר להם]: לא שמעתי מפי בית דין "מקודש". וכיון שאני לא שמעתי במפורש אף שאני יודע מתי נקבע החודש אין אני יכול להעיד במישרין ולשנות את חשבונכם.

מסופר, היה מכריז ר' יוחנן: כל היכא דמטו שלוחי [כל מקום שמגיעים אליו שלוחים] של חודש ניסן, להודיע מתי נתקדש החודש שיקבעו לפי זה את חג הפסח. ולא מטו שלוחי [מגיעים השלוחים] של חודש תשרי להודיע מתי יום הכיפורים וסוכות שכן בתשרי אינם הולכים בראש השנה וביום הכיפורים, ונמצא שלעולם יש להם פחות שני ימים כדי ללכת להודיע לתפוצות — ליעבדו תרי יומי [שיעשו גם את הפסח שני ימים]. גזירה עשו על חודש ניסן אטו [משום] חודש תשרי, שאם יעשו בניסן רק יום אחד יבואו לעשות כן גם בחודש תשרי, למרות שאינם רשאים לעשות כן.

מסופר: ר' אייבו בר נגרי ור' חייא בר אבא, תלמידיו של ר' יוחנן איקלעו לההוא אתרא דהוה מטו [הזדמנו למקום אחד שאליו היו מגיעים] שלוחי ניסן ולא מטו [היו מגיעים] שלוחי תשרי, ועבדי חד יומא, ולא אמרו להו ולא מידי [והיו עושים בני המקום יום חג אחד בניסן, ולא אמרו להם חכמים אלה דבר]. שמע ר' יוחנן רבם את הדבר ואיקפד [והקפיד] עליהם, שעושים בניגוד למה ששמעו מפיו. אמר להו [להם]: לאו אמרי לכו [האם לא אמרתי לכם] היכא דמטו [במקום שמגיעים] שלוחי ניסן ולא מטו [מגיעים] שלוחי תשרי ליעבדו תרי יומי [שיעשו אף בניסן שני ימים], גזירה ניסן אטו [משום] תשרי!

מסופר: רבא הוה [היה] רגיל דהוה יתיב בתעניתא תרי יומי [שהיה יושב בתענית יום הכיפורים שני ימים רצופים] שמא נקבע יום הכיפורים למחרת ולא היום. מספרים: זימנא חדא אשתכח כוותיה [פעם אחת נמצא שאכן היה הדבר כמותו], שבאמת טעו הכל והוא היה היחיד שצם בזמן.

בדומה לזה מסופר: רב נחמן יתיב בתעניתא כוליה יומי דכיפורי [ישב בתענית בכל יום הכיפורים] כרגיל, לאורתא אתא ההוא גברא [לעת ערב בא אדם אחד] אמר להו [להם]: למחר יומא רבה במערבא [מחר הוא היום הגדול, יום הכיפורים, בארץ ישראל] וצריך איפוא לצום למחר, ונמצא שהוצרכו לצום שני ימים רצופים.

אמר ליה [לו] רב נחמן: מהיכא את [מאיזה מקום אתה]? אמר ליה [לו]: מן המקום דמהריא. אמר ליה [לו, עליו] בלשון נופל על לשון: בגללך דם תהא אחריתו, וכיוון על עצמו, שבגלל אותו אדם עליו לצום במשך יומיים ויכול למות בשל כך. קרי עליה [קרא עליו] את הפסוק: "קלים היו רדפינו מנשרי שמים "(איכה ד, יט), שהרי אם היה שליח זה מאחר קצת, היו בינתיים אוכלים ושותים, ואילו הוא הקדים ובא בדיוק בזמן שלא יוכלו עוד לאכול ולשתות.

ב שלח ליה [לו] רב הונא בר אבין לרבא: כד חזית דמשכה [כאשר רואה אתה שנמשכת] תקופת טבת עד שיתסר [שישה עשר] בניסן, שלפי החשבון נמשכת תקופת טבת עד שישה עשר בניסן (שבו אורך היום והלילה משתווים), ואם רואה אתה שתמשך תקופת טבת עד לאחר שישה עשר בניסן — עברה לההיא שתא [עבר את השנה הזאת] ולא תחוש [ואל תחשוש] לה לחפש עוד טעם אחר, דכתיב [שנאמר]: "שמור את חדש האביב" (דברים טז, א), כלומר, שמור אביב של תקופה שהוא תקופת ניסן שיהא בחדש ניסן לפני הפסח.

אמר להו [להם] רב נחמן להנהו נחותי ימא [לאותם יורדי הים]: אתון דלא ידעיתו בקביעא דירחא [אתם שאין אתם יודעים בקביעות החודש] לפי ראיית הירח, כי חזיתו סיהרא דמשלים ליומא [כאשר רואים אתם את הירח שהוא משלים ליום], כלומר שהירח נראה משעת שקיעה עד הנץ החמה דעו לכם שאז אמצע חודש ניסן ובעירו חמירא [ובערו את החמץ].

ושואלים: הלא אימת [מתי] משלים הוא — בחמיסר [בחמישה עשר בחודש] והא אנן מארביסר מבערינן [והרי אנו מארבעה עשר מבערים אנו] את החמץ, ואם כן לא יעשו אז כראוי! ומשיבים: לדידהו דמגלו להו עלמא [להם, ליורדי הים, שמגולה להם העולם], כלומר, שהאופק פתוח ונראה, מארביסר [מיום ארבעה עשר] הוא משלים כל הלילה ואינו מחשיך עד הזריחה, ולכן יכולים הם לסמוך על סימן זה לקביעת הפסח, ולבער בו את החמץ.