לא מחייב היה רבי אלא ברשות היחיד מקורה (מכוסה בתקרה), דאמרינן [שאנו אומרים]: ביתא כמאן דמליא דמיא [הבית כמי שהיה מלא הוא נחשב], כלומר, הבית כולו על חללו נחשב כיחידה אחת, וכל חלק ממנו כאילו היה ממולא בדברים ממשיים, וחפץ העובר דרך בית נחשב כאילו נח שם על שטח ממשי בן ארבעה על ארבעה טפחים לפחות. אבל ברשות היחיד שאינה מקורה — לא מחייב היה רבי.

וכי תימא [ואם תאמר]: הכא נמי [כאן במשנתנו גם כן] ברשות היחיד מקורה מדובר, ולכן העקירה וההנחה מעל היד נחשבות כנעשו במקום שיש בו ארבעה טפחים, ואולם התינח [זה נוח, מובן] ברשות היחיד מקורה, אבל ברשות הרבים מקורה מי [האם] חייב כלל? והאמר [והרי אמר] רב שמואל בר יהודה שאמר ר' אבא שאמר רב הונא שאמר רב: המעביר חפץ ארבע אמות ממקום למקום ברשות הרבים מקורה, אף על פי שהעברת חפץ ארבע אמות ברשות הרבים אסורה מן התורה, כהוצאה מרשות לרשות, במקרה זה פטור; וטעמו של דבר — לפי שאינו דומה רשות הרבים המקורה לדגלי מדבר, השטח שעברו בו מחנות ("דגלי") ישראל במדבר. כי הלכות מלאכות שבת נלמדות מן המלאכות שנעשו בבניית המשכן בעת חניית ישראל במדבר, והמדבר ודאי שלא היה מקורה. ומשום כך אי אפשר להסביר את משנתנו ברשות הרבים מקורה, אף לשיטת רבי.

א אלא אמר ר' זירא: יש למצוא מקור אחר למשנתנו, ולדעתו הא מני [משנתנו זו כדעת מי היא]? — כדעת אחרים היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אחרים אומרים: עמד אדם במקומו בשבת וקבל חפץ שזרק לו אחר מרשות אחרת תוך כדי עמידתו — חייב זורק החפץ משום מלאכת הוצאה, שהיתה כאן עקירה והנחה, ואולם אם עקר המקבל ממקומו ורץ לקראת החפץ וקבל אותו בידו — פטור. כי אף שעשה הזורק עקירה, מכל מקום הנחת החפץ תלויה היתה בפעולתו של המקבל, והיתה כאן איפוא מצד הזורק רק עקירה בלא הנחה. על כל פנים שנינו שלדעת אחרים אם עמד במקומו וקבל — חייב הזורק, והא בעינן [והרי צריכים אנו] שתהא הנחה על גבי מקום ארבעה על ארבעה טפחים וליכא [ואין] כאן! אלא ודאי שמע מינה [למד ממנה] שלדעת אחרים לא בעינן [אין אנו צריכים] שיהא זה מקום ארבעה על ארבעה.

ודוחים: אין זו הוכחה, שכן יש לומר ודילמא [ושמא] הנחה הוא דלא בעינן [שאין אנו צריכים] שתהא, הא [הרי] עקירה בעינן [צריכים] מקום ארבעה להחשיבה. ואף הנחה נמי [גם כן] יש לומר כי דילמא [שמא] היה זה באופן דפשיט כנפיה [שפשט את כנפי מעילו] וקבלה דאיכא נמי [שבכגון זה יש גם כן] הנחה על מקום ארבעה. ואם כן, אין מכאן הוכחה כלל.

על כן, אמר ר' אבא: מתניתין [משנתנו] מדברת באופן מיוחד, וכגון שקבל בטרסקל [סל], וכן כשהניח היה זה מעל גבי טרסקל, שבכגון זה איכא נמי [יש גם כן] הנחה במקום ארבעה על ארבעה טפחים. ושואלים: והא [והרי] "ידו " קתני [שנינו], וכיצד מפרש אתה שקבלו בטרסקל? על כך משיבים: תקן את גרסת המשנה ותני [שנה, גרוס] "טרסקל שבידו".

ושואלים לגופו של דבר: התינח [זה נוח, מובן] כשהיה הטרסקל ברשות היחיד, אלא אם היה טרסקל שמונח ברשות הרבים הלא מיד לרשות היחיד הוא נעשה, שהרי מן הסתם גבוה הוא מן הקרקע עשרה טפחים, ויש בראשו שיעור השטח הדרוש ליצירת רשות היחיד.

ומאחר שאיננו אומרים כן, לימא [נאמר] שתהא זו הוכחה שמשנתנו שלא כשיטת ר' יוסי בן יהודה היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יוסי בר' יהודה אומר: נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו תלה טרסקל וזרק חפץ מרשות הרבים ונח החפץ על גביו — חייב, משום שהוציא מרשות הרבים והכניס לרשות היחיד. שכן מאחר ושטח הטרסקל ארבעה על ארבעה טפחים והוא גבוה למעלה מעשרה טפחים, הריהו נחשב בשל כך לרשות היחיד. ואף כי הקנה המשמש בסיסו של טרסקל זה אינו רחב ארבעה, מכל מקום, מאחר שהטרסקל רחב דיו, אנו מדמים כאילו היו מחיצות הסל יורדות בקו ישר למטה, ואם כן נוצר כעין עמוד של רשות היחיד המצוי ברשות הרבים.

ומשנתנו אינה כשיטת ר' יוסי בר' יהודה, דאי [שאם] כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, הרי כשפשט בעל הבית את ידו לחוץ ונתן לתוך ידו (ולענייננו — לטרסקל שבידו) של עני הנמצא ברשות הרבים אמאי [מדוע] חייב? והרי לשיטה זו הטרסקל נחשב כרשות היחיד ובעל הבית רק מרשות היחיד לרשות היחיד קא מפיק [הוא מוציא]! והרי זו הוכחה איפוא שאין שיטת משנתנו כשיטת ר' יוסי בר' יהודה.

על כך משיבים: אפילו תימא [תאמר] כי שיטת ר' יוסי בר' יהודה היא משנתנו, ואולם התם [שם] ששנינו שהטרסקל נחשב כרשות היחיד, הרי זה כשהיה למעלה מעשרה טפחים, הכא [כאן] במשנתנו, היה הטרסקל למטה מעשרה טפחים, ואף לשיטת ר' יוסי בר' יהודה בכגון זה אינו נחשב כרשות היחיד והריהו איפוא חלק מרשות הרבים, ולכן נחשבת זו כהוצאה, וחייב.

ב ומעירים: אף על פי כן, קשיא ליה [קשה היה לו] לר' אבהו על דרך ביאור זו: מי קתני [האם שנינו] לשון "טרסקל שבידו "? והא [והרי] "ידו " קתני [שנינו], ואין לנו סיבה לתקן כך את המשנה! אלא אמר ר' אבהו: יש לומר שמדובר פה בכגון שבכל מקרה שלשל המקבל את ידו למטה משלשה טפחים מן הקרקע וקבלה לאותו חפץ בידו. שלמטה משלושה טפחים נחשב לכל דבר כאילו היה צמוד לקרקע ולכן גם כמקום ארבעה על ארבעה.

על כך שואלים: והא [והרי] לשון "עומד" קתני [שנינו] ("העני עומד בחוץ"), וכיצד יתכן שיהא העני עומד, ועם זאת ידו סמוכה שלושה טפחים לקרקע? על כך ענה ר' אבהו: מדובר כאן באופן שהוא שוחה (מתכופף), שבכגון זה הוא גם עומד וגם ידו מגיעה סמוך לקרקע. ואיבעית אימא [אם תרצה אמור] שאפשר לתאר דבר זה באופן שעומד העני בתוך גומא ובכגון זה יכולה ידו להיות סמוכה לקרקע. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] תיאור אחר של המצב, שהמדובר היה בננס, שאף בעמידה ידיו מגיעות שלושה טפחים סמוך לקרקע.

על כל אלה אמר רבא: וכי איכפל [התאמץ] התנא לאשמעינן [להשמיענו] כל הני [אלה]?! כי קשה להניח שלא מצא התנא דרך אחרת להסביר את ההלכה שלא באופן יוצא דופן. אלא אמר רבא: יש לפתור את הבעיה מתוך קביעת הכלל כי ידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה טפחים. כי אמנם דרושה עקירה והנחה מעל גבי מקום בעל חשיבות, ואף שכרגיל אין מקום חשוב בפחות מארבעה טפחים, בכל זאת ידו של אדם חשובה למדי עבורו כדי להוות מקום חשוב לגבי הלכות שבת. וכן כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: ידו של אדם חשובה לו ארבעה על ארבעה טפחים.

אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי אמר ר' יוחנן: זרק חפץ ונח בתוך ידו של חבירו המצוי ברשות אחרת — חייב. ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו], איזה עקרון הלכתי יש בדבר זה? — שידו של אדם חשובה לו כארבעה על ארבעה? ואולם, הא [הרי] כבר אמרה ר' יוחנן חדא זימנא [פעם אחת]! ולשם מה חזר עליו אף כי בשינוי צורה? ומשיבים: בכל זאת נחוץ היה להשמיע גם את ההלכה שמסר ר' אילעאי, שכן מהו דתימא [שתאמר] כי הני מילי [דברים אלה] שידו של אדם חשובה, אמורים דווקא היכא דאחשבה [היכן שהחשיב אותה] הוא עצמו לידיה [את ידו], ולקח או הניח את החפץ בידו. אבל היכא [היכן] שלא אחשבה [החשיב אותה] הוא לידיה [את ידו] אלא נפל החפץ (נח) בידו של אחר בלא שיתכוון לכך — אימא [הייתי אומר] כי בכגון זה לא נחשבת ידו כמקום חשוב ולא יתחייב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שחשיבותה של היד היא מוחלטת ואינה תלויה בכוונת עושה הפעולה.

ג ועוד אמר ר' אבין אמר ר' אילעאי אמר ר' יוחנן: עמד אדם במקומו וקיבל חפץ שנזרק לו מרשות אחרת — חייב. ואולם אם עקר ממקומו וקיבל אז את החפץ — פטור. ואכן, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], אחרים אומרים: אם עמד במקומו וקיבל בידו את החפץ שנזרק מרשות אחרת — חייב. ואם עקר ממקומו וקיבל אותו — פטור.

בעי [שאל] ר' יוחנן בהסתמך על כך: אם זרק חפץ מרשות אחת ונעקר הוא ממקומו ורץ לרשות אחרת וחזר וקיבלו לאותו חפץ בידו ברשות השניה — מהו דינו?

להבהרת הענין שואלים: מאי קמבעיא ליה [מה נשאלה לו]? כלומר, מה הוא צד הספק בבעיה זו? שהרי לכאורה עשה אותו אדם עקירה והנחה בשלימותן! אמר רב אדא בר אהבה: ענין "שני כחות באדם אחד " קא מבעיא ליה [נשאלה לו]. שאם עשה אדם פעולה לא בהמשך אחד, כי אם כשתי פעולות נפרדות, הסתפק ר' יוחנן מה דינו, האם שני כחות באדם אחד בכל זאת כאדם אחד דמי [נחשבים], וחייב, או דילמא [שמא] כשני בני אדם דמי [נחשבים], ופטור. לשאלה זו לא נמצאה תשובה, ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ד ועוד אמר ר' אבין אמר ר' יוחנן: מי שהכניס ידו לתוך חצר חבירו וקיבל מי גשמים שיורדים באותה שעה בתוך ידו והוציא אותם לרשות אחרת — חייב. מתקיף [מקשה] על כך ר' זירא: מה לי אם הטעינו חבירו, שהניח חבירו חפץ בתוך ידו, ומה לי אם הטעינו שמים במי גשם, הרי איהו [הוא] לא עביד [עשה] עקירה, ומדוע יתחייב בשל כך כמוציא מרשות לרשות?! ומשיבים: לא תימא [אל תאמר, תגרוס] לשון "קיבל מי גשמים ", וכמשמעות לשון זו שקיבל בידו והוא לא מאומה, אלא גרוס "קלט מי גשמים ", שאסף את מי הגשמים בידו מן האויר, והרי זו כעקירה. על כך שואלים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] כדי להתחייב שתהיה העקירה מעל גבי מקום ארבעה טפחים, וליכא [ואינה]! וכיצד איפוא יתחייב?

אמר ר' חייא בריה [בנו] של רב הונא: כגון שקלט מעל גבי ובצד הכותל, ואם כן עקר ממקום חשוב, ולכן הדבר נחשב לעקירה, וחייב. על כך שואלים: על גבי כותל נמי [גם כן], והא [והרי] לא נח דבר, אלא גולש והולך מיד, ואם כן — לא היתה עקירה מן הכותל כלל. ומשיבים שהמקרה היה כדאמר [כפי שאמר] רבא בענין אחר, שהמדובר הוא בכותל משופע, ואם כן יש לומר כי הכא נמי [כאן גם כן] מדובר בכותל משופע. ואומרים: והיכא איתמר [והיכן נאמר] דבר זה של רבא — אהא דתנן [על זה ששנינו במשנתנו]: