כאן הברייתא האוסרת להחזירה מדברת לענין להחזירה לחצר אחרת. וכפי דבעא מיניה [ששאל ממנו] רבא מרב נחמן שאלה זו: מי שהיה עומד בשבת בחצר והיתה ידו מלאה פירות והוציאה לחוץ לרשות הרבים, מהו דינו לענין שיוכל להחזירה לאותה חצר בה הוא עומד? אמר ליה [לו] רב נחמן: מותר. ושאלו עוד: מהו דינה לענין להחזירה לא לאותה חצר אלא לחצר אחרת? אמר ליה [לו]: אסור.

על כך שאל רבא: ומאי שנא [ובמה שונה] מקרה אחד מחבירו, שהרי מבחינת ההגדרה שתי החצרות הריהן רשות היחיד, ולכאורה אין הבדל ביניהן מצד הלכות שבת! ענה רב נחמן בבדיחות הדעת: לכי תיכול עלה כורא דמילחא [כאשר תאכל עליה כור מלח], כלומר, צריך אתה לחשוב בדבר כל כך הרבה זמן כדי שאפשר באותו זמן לאכול כור שלם (שהיא מידה גדולה) של מלח. והרי פשוטה היא התשובה: התם [שם] שאמרנו שלהחזירה לתוך חצירו מותר, הרי זה משום שלא איתעבידא [נעשתה] מחשבתו, שכן רצה להוציא חפץ מתוך חצרו, ואם מחייבים אותו להחזיר את החפץ למקומו הרי אף בכך יש משום קנס מסויים. ואילו הכא [כאן] שאמרנו שאסור לו להחזירה לחצר אחרת, הרי זה משום שאיתעבידא [נעשתה] מחשבתו ולכן אסור לו להחזירה לשם.

א מאחר שהוזכרה שאלתו של רב ביבי בר אביי דנים עתה בשאלה זו גופא [לגופה]. בעי [שאל] רב ביבי בר אביי מי שהדביק פת בתנור בערב שבת ונכנסה השבת האם התירו לו לבטל את האיסור שמדברי סופרים ולרדותה קודם שתיאפה ואז יבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו?

אמר ליה [לו] רב אחא בר אביי לרבינא: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם תאמר] שהדביק את הפת בשוגג ולא אידכר ליה [נזכר לו] שהיום שבת, או שיש בכך איסור, אם כן למאן [למי] התירו? שאם אינו זוכר שיש בדבר איסור, לא יעלה בדעתו לשאול אם מותר לו לרדות את הפת קודם אפייתה.

ואלא לאו דאיהדר ואידכר [האם לא תאמר שחזר ונזכר] עוד לפני שנאפית שהדבר אסור, ואולם במקרה כזה זה מי מחייב [האם הוא חייב] בקרבן חטאת?! והתנן [והרי שנינו במשנה]: כל החוטאים בשגגה ובשל כך הם חייבי חטאות — אינן חייבין עד שתהא תחלתן שגגה וסופן שגגה, שמתחילת המעשה ועד סופו לא יזכור אותו אדם שיש איסור בדבר. ואם כן, במקרה שלנו, מאחר שנזכר תוך כדי אפיית הלחם שיש איסור בדבר, עצם הזכרותו כבר פוטרת אותו מאיסור חטאת, והרדיה אינה דרושה עוד כדי למונעו מחיוב חטאת.

ואלא יש לומר שאותו אדם הדביק את הפת בתנור במזיד והתחרט לאחר מכן ורצונו שלא לעבור עבירה. ואולם אז סגנון השאלה איננו מדוייק, ובלשון "קודם שיבא לידי איסור סקילה" מיבעי ליה [נצרך לו] לומר! שהמחלל שבת במזיד חייב סקילה, ולא רק קרבן חטאת.

אמר רב שילא: לעולם נפרש שהיה זה בשוגג, והשאלה אם התירו לרדות את הפת היא לא ביחס לאותו אדם שהדביקה בתנור, אלא למאן [למי] התירו — לאחרים הרוצים להציל את העבריין מאיסור מן התורה.

מתקיף לה [הקשה על כך] רב ששת: וכי אומרים לו לאדם "חטא כדי שיזכה חבירך"?! והרי אין להעלות על הדעת אפשרות להתיר איסור, אפילו מדברי חכמים, כדי לזכות אדם אחר במצוה, והוא הדין שאין מתירים כדי למנוע אדם אחר מלעבור איסור!

אלא אמר רב אשי: לעולם המדובר הוא שהדביק את הפת במזיד. ואימא [ואמור, גרוס] כך: קודם שיבא לידי איסור סקילה. ואכן, רב אחא בריה [בנו] של רבא מתני לה בהדיא [היה שונה אותה כך במישרין] בדרך פשוטה יותר, ולא כשאלה כי אם כפסק הלכה. שלדבריו אמר רב ביבי בר אביי: מי שהדביק פת בתנור בערב שבת התירו לו לרדותה בשבת מהתנור קודם שיבא לידי איסור סקילה.

ב שנינו במשנה דוגמאות מספר שבהן פשט העני את ידו, פעם שנתן לידו של בעל הבית, ופעם שנטל מידו של בעל הבית, ובמקרים אלה שנינו שחייב חטאת. על כך שואלים: אמאי [מדוע] חייב? והא בעינן [והרי צריכים אנו] להלכה שהעקירה וההנחה תהיינה מעל גבי מקום ארבעה על ארבעה טפחים, ובפחות מכן אין זה נחשב למקום מסויים, וכאילו אין החפץ מצוי כלל במקום, והרי בידו של אדם ליכא [אין] שיעור זה. ומשום מה חייב?

אמר רבה: הא מני [משנה זו דעת מי היא]? — דעת ר' עקיבא היא שאמר שלא בעינן [אין אנו צריכים] שיהיה מקום ארבעה על ארבעה, ולדעתו אף בפחות משיעור זה הריהו נחשב כמקום לענין הוצאת שבת. דתנן [שכן שנינו במשנה]: הזורק חפץ מרשות היחיד אחת לרשות היחיד אחרת ורשות הרבים באמצע, ר' עקיבא מחייב משום הוצאה לרשות הרבים, וחכמים פוטרים, כיון שרק עבר החפץ בתוך רשות הרבים ולא הונח בו.

ואת המחלוקת הזו יש להסביר כך: ר' עקיבא סבר אמרינן [סבור כי אומרים אנו, מניחים] כי קלוטה כמי שהונחה דמיא [נחשבת], ומאחר ולדעתו חפץ שנקלט אף לזמן קצר ביותר בתוך חללה של רשות הרבים, הרי הוא כאילו נח בתוכה, ולפיכך היתה כאן איפוא עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ולכן יש לחייב את הזורק. ורבנן סברי לא אמרינן [וחכמים סבורים כי אין אנו אומרים] קלוטה כמי שהונחה דמיא [נחשבת], ומאחר שלדעתם לא נח החפץ כלל ברשות הרבים לא היתה כאן עקירה מרשות היחיד והנחה ברשות הרבים, ולכן הריהו פטור. ועל כל פנים אפשר ללמוד מדברי ר' עקיבא שהנחה אינה דורשת מקום מסויים, אלא עצם הימצאותו של חפץ בתוך רשות הרבים משמשת כבר כהנחה. הרי שלשיטה זו אין צורך בהנחה על גבי מקום של ארבעה על ארבעה טפחים.

ג ומתחילה תוהים על עצם דבריו של רבה: למימרא דפשיטא ליה [האם נאמר כי פשוט לו] לרבה שבשאלה האם קלוטה כמי שהונחה דמיא [נחשבת]