"וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל וילחם בישראל וישב ממנו שבי" (במדבר לג, מ), מה שמועה שמע? — שמע שמת אהרן, ושנסתלקו ענני כבוד מישראל, וכסבור כי ניתנה לו רשות (אפשרות) להלחם בישראל ולנצחם. והיינו דכתיב [וזהו שנאמר]: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום כל בית ישראל" (במדבר כ, כט),

ואמר ר' אבהו: אל תקרי "ויראו" מלשון ראיה, אלא "וייראו" שנראו הם לאחרים, כיון שהוסר מהם כיסוי ענני הכבוד וכדברי ריש לקיש, שאמר ריש לקיש: המונח "כי" משמש בכתוב בארבע לשונות (מובנים): לשון אי [אם], לשון דילמא [שמא], לשון אלא, ולשון דהא [שכן, שהרי], ואף כאן שנאמר "ויראו כל העדה כי גווע אהרן", יש להבין "כי" זה שהוא במובן "דהא" (שהרי). וכך פירושו: כל העדה נראו, נתגלו, מפני שגווע אהרן. הרי שבזמן מיתת אהרן עדיין היה סיחון קיים, ועל כרחך יש לומר שדברי משה שנאמרו "אחרי הכותו את סיחון" נאמרו מאוחר יותר.

אולם על גוף ההוכחה מקשים: מי דמי [האם דומה] הדבר? התם [שם] מדובר במלחמה כנגד מלך ערד שהוא כנען, ואילו הכא [כאן] בפסוק זה מדובר בסיחון ומה ראיה אם כן מזה לזה? ומסבירים: תנא [שנה החכם]: כל השמות הללו של אדם אחד הם; הוא סיחון, הוא ערד, הוא כנען. וכך משמעם: "סיחון" — שדומה בפראותו לסייח במדבר, "כנען" — על שם מלכותו שהוא מולך על העם הכנעני, ומה שמו האמיתי — "ערד" שמו. איכא דאמרי [יש אומרים] באופן אחר: "ערד" נקרא מפני שדומה לערוד (חמור בר) במדבר, "כנען" — על שם מלכותו, ומה שמו — "סיחון" שמו. ושואלים עוד לענין התאריכים: אכן, הוכחנו שבמנין השנים, החודש החמישי (אב), קודם לחודש האחד עשר (שבט) ושניהם שייכים לשנה אחת, אולם עדיין לא הוכחנו שראש השנה הוא בניסן דווקא.

ואימא [ואמור] כי ראש השנה הוא בחודש אייר!

ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך לומר כן], שכן כתיב [נאמר]: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" (שמות מ, יז), וכתיב [ונאמר]: עוד: "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת" (במדבר י, יא). וכך יש להוכיח: מדקאי [מכיון שהוא עומד] בחודש ניסן וקרי [וקורא] לה לאותה שנה "שנה שנית", וקאי [ועומד] בחודש אייר ("בחודש השני") וקרי [וקורא] אף לה "שנה שנית" — מכלל הדברים אתה למד כי ראש השנה לאו [לא] חודש אייר הוא!

ומקשים עוד: ואימא [ואמור] אולי שראש השנה בחודש סיון הוא! ודוחים: לא סלקא דעתך [יעלה על דעתך לומר כן], שכן כתיב [נאמר]: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א), ואם איתא [יש] מקום לומר שראש השנה הוא בחודש סיון אם כן "בחדש השלישי בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים "מיבעי ליה [היה לו] לומר, שהרי זו שנה חדשה!

ומקשים: ואימא [ואמור] בחודש תמוז הוא! ואימא [ואמור] שראש השנה בחודש אב הוא! ואימא [ואמור] שראש השנה בחודש אדר הוא! כלומר, עדיין אין לנו ראיה ברורה לגבי כל שאר החודשים!

אלא אמר ר' אלעזר: מהכא [מכאן] למדים אנו, שנאמר: "ויחל לבנות בחדש השני בשני בשנת ארבע למלכותו" (דברי הימים ב' ג, ב) ומדייקים: מאי [מה פירוש] "בשני" שנאמר בכתוב זה? לאו [האם לא] שני לירח [לחודש] שמונין בו למלכותו, ומכאן הוכחה ברורה שמונים למלכות מהחודש הראשון, שהוא חודש ניסן.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבינא: ואימא [ואמור] כי "בשני" זה, הכוונה לשני לחדש! ענה לו: אם כן "שני בחדש" בהדיא הוה כתיב ביה [במפורש היה צריך להיות נאמר בו] שכאשר מצויין בכתוב היום המדוייק בחודש, נאמר במפורש שהוא יום פלוני בחודש.

ומקשים: ואימא [ואמור] ש"בשני" כוונתו ליום השני בשבת (בימי השבוע)! ודוחים: אין אתה יכול לומר כן; חדא [טעם אחד], דלא אשכחן [שלא מצאנו] שני בשבת דכתיב [שנאמר] שלא מצאנו בלשון המקרא ציון ימות השבוע. ועוד יש לדחות: מקיש (משווה) "שני" בתרא [אחרון] ל"שני" קמא [ראשון], מה "שני" קמא [ראשון] מפורש בו שהוא חדש, אף שני בתרא [אחרון] הכוונה לחדש.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' יוחנן: מנין שאין מונין להם למלכים את שנות המלוכה אלא מחודש ניסן — שנאמר: "ויהי בשמונים שנה וארבע מאות שנה לצאת בני ישראל מארץ מצרים בשנה הרביעית בחודש זיו למלוך שלמה על ישראל ויבן הבית לה' "(מלכים א' ו, א), וכתיב [ונאמר]: "ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם בשנת הארבעים לצאת בני ישראל מארץ מצרים בחודש החמישי באחד לחודש" (במדבר לג, לח), וכתיב [ונאמר]: "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחודש דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו עליהם" (דברים א, ג),

וכתיב [ונאמר]: "אחרי הכתו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון" (דברים א, ד) ואומר: "וישמע הכנעני מלך ערד והוא יושב בנגב בארץ כנען בבוא בני ישראל" (במדבר לג, מ), ואומר: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלושים יום" (במדבר כ, כט) ואומר: "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן" (שמות מ, יז),

ואומר: "ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים לחודש נעלה הענן מעל משכן העדות" (במדבר י, יא), ואומר: "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני" (שמות יט, א), ואומר: "ויחל לבנות בחודש השני בשני בשנת ארבע למלכותו" (דברי הימים ב' ג, ב), שהוא סיכום קצר של ההוכחות שהביא רבי יוחנן.

א אמר רב חסדא: לא שנו שמונים למלכים את שנות המלוכה מאחד בניסן אלא למלכי ישראל בלבד, אבל למלכי אומות העולם — מתשרי מנינן [מונים אנו] את שנות מלכותם, שנאמר: "דברי נחמיה בן חכליה ויהי בחדש כסלו שנת עשרים ואני הייתי בשושן הבירה" (נחמיה א, א), וכתיב [ונאמר]: "ויהי בחדש ניסן שנת עשרים לארתחשסתא ואשא את היין ואתנה למלך ולא הייתי רע לפניו" (נחמיה ב, א).

וכך יש להוכיח: מדקאי [מכיון שהוא עומד] בחודש כסליו וקרי ליה [וקורא לה], לשנה זו, "שנת עשרים" וקאי [ועומד הוא] בחודש ניסן וקרי ליה [וקורא לה], לשנה זו, "שנת עשרים" — מכלל הדברים אתה למד כי ראש השנה במנין זה לאו [לא] חודש ניסן הוא.

ושואלים: בשלמא היאך [נניח זה] המנין האמור בפסוק השני — מפרש שהוא לארתחשסתא, אלא האי [זה] המנין בפסוק הראשון ממאי [ממה, מנין] יודע אתה שהוא לארתחשסתא? דילמא [שמא]