בבא דרישא [החלק הראשון] של המשנה המדבר במקרים שהעושה אותם הריהו פטור מדין תורה, ואף מדברי חכמים הוא מותר מלכתחילה בעשייה, שכן בין העני ובין בעל הבית שניתן החפץ על ידי האחר לתוך ידיהם לא עשו לא עקירה ולא הנחה, ואין במה שעשו כל חשיבות, ולכן לא קתני [שנה], לא החשיב אותם במשנה כחלק ממנין ההוצאות מרשות לרשות, אלא בבא דסיפא [החלק שבסוף] העוסק במקרים שאף שמדין תורה העושה אותם פטור, אבל מדברי חכמים הוא אסור — קשיא [קשה], שכל שמונת הפעולות המנויות אחרונות, אף שהעושה אותן פטור מדברי תורה, אסרו חכמים לעשות כן.

ובדרך אגב תוהים: מי איכא בכולי [והאם יש בכל] דיני שבת מעשה שהוא בגדר "פטור ומותר"?! והאמר [והרי אמר] שמואל: כל פטורי [הפטורים] הכתובים בדיני שבת הכוונה היא שהעושה אותם פטור מדין תורה אבל מדברי חכמים הוא אסור, בר מהני תלת [חוץ משלושה אלה] שהם בגדר "פטור ומותר ": צידת צבי, שלא צד אותו ממש אלא שישב אדם בפתחו של בית שקודם לכן נכנס לתוכו צבי מעצמו, וכן צידת נחש ארסי מפני הסכנה, וכן המפיס מורסא, כלומר, הפותח בועת מוגלה ומוציא מתוכה את הליחה. ואם כן, ודאי אף במקרה שנאמר בו בתחילת משנתנו "פטור" יש להבינו כ"פטור אבל אסור"!

ומשיבים: גם במקרים אלה הכוונה היא "פטור ומותר", אלא כי איצטריך ליה [כאשר הוצרך לו] לשמואל להביא את שלושת המקרים היוצאים מן הכלל, הרי היו אלה פטורי דקא עביד [מעשי פטור שהוא, האדם, עושה] בהם מעשה מסויים, אבל פטורי דלא קא עביד [מעשי פטור שאין הוא עושה] בהם מעשה איכא טובא [יש הרבה].

ושבים לשאלתו של רב מתנה: מכל מקום, תרתי סרי הויין [שתים עשרה פעולות הן]! ומשיבים: פטורי דאתי בהו [מעשי פטור שבא] העושה אותם בשל עשייתם לידי חיוב חטאת — קא חשיב [הוא מונה], ואילו מעשי פטור דלא אתי בהו [שאינו בא בהם] לידי חיוב חטאת — לא קא חשיב [אינו מונה]. שנמנים כאן רק המקרים של עקירת החפץ ממקומו, שבמקרה זה אם ימשיכו את המלאכה — אפשר לבוא לידי חיוב חטאת. ואולם הנחת חפץ לבדה איננה עשויה לגרור אחריה איסור חמור יותר.

א לגופה של המשנה שואלים: בחלקה האחרון נמנים מקרים בהם שניהן פטורין, ואולם, הא אתעבידא [הרי נעשתה] מלאכה מבינייהו [מביניהם]! ומאחר ששניהם יחד ביצעו לבסוף פעולה האסורה באיסור חמור מן התורה, כיצד יתכן ששיתופם יפטור את שניהם? על כך משיבים מזה שתניא [שנינו בברייתא] שהיה רבי אומר: נאמר "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשתה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה ואשם" (ויקרא ד, כז), ומהדגשת הכתוב "בעשותה", שמשמעו: בעשותו אותה, יש להבין כי רק העושה את כולה, את כל העבירה כולה הוא החייב, ולא העושה את מקצתה, ועל כן, יחיד ועשה אותה — חייב, ואילו שנים ועשו אותה — פטורין, שהרי כל אחד מהם עשה רק מקצתה. ומעירים: איתמר נמי [נאמר גם כן] כשיטה זו של רבי, שכן אמר ר' חייא בר גמדא: בתוך כדי דיון בדברים אלה נזרקה מפי חבורה של חכמים ואמרו: מהדגשת הכתוב "בעשתה" למדים אנו כי יחיד שעשאה — חייב, ואילו שנים שעשאוה — פטורין.

ב בעי מיניה [שאל ממנו] רב מרבי: אדם אשר הטעינו חבירו אוכלין ומשקין על גבו ברשות היחיד בשבת, והוציאן אותו אדם לחוץ בעודם על גבו, מהו דינו לגבי איסור הוצאה בשבת? וצדדי השאלה: הדבר ברור שאם היה המוציא לוקח חפץ בידו ועוקרו מרשות היחיד ומוציאו לרשות הרבים, היה חייב, ואולם השאלה היא: האם עקירת גופו ממקומו ברשות היחיד כשהוא טעון חפץ כעקירת החפץ עצמו ממקומו דמי [נחשבת], ובמקרה זה יהיה חייב, או דילמא [שמא] לא נחשב הדבר כעקירת החפץ ממקומו ולכן לא יהיה חייב? אמר ליה [לו] רבי: חייב, ואינו דומה לדין אדם שהניחו בידו חפץ, והוא רק הוציאו לרשות הרבים ששנינו במשנה שאינו חייב מן התורה. מאי טעמא [מה טעם] ההבדל בין שני המקרים הדומים לכאורה? — גופו נייח [נח, קבוע] כרגיל במקום מסויים, ואולם ידו לא נייח [אינה נחה]. ומאחר והיד אינה קבועה במקום אחד, לכן הזזתה ואף העברתה לרשות אחרת בלא פעולה ממשית של עקירה אינה נחשבת לעקירה. ואולם הגוף שהוא כרגיל קבוע במקום אחד, עקירתו ממקומו נחשבת לעקירה לענין שבת, וחייב עליה.