ומקשים: כיצד יכול אתה לומר שעצם העובדה שהחליט לאכול מן הפירות כבר נחשבת כעושה אותם קבע, והלא אף אם אמר שיאכל מהם למחר, מכל מקום מותרו, הפירות שנשארו ולא אכלם, חוזר מן הסתם לערימה. ושמעינן ליה [ושמענו אותו] את ר' אליעזר שאמר במפורש: כל היכא [היכן] שמותרו חוזר — לא קבע למעשר בכל מקרה!

דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת מעשרות: הנוטל זיתים מן המעטן (כלי גדול שבו מאכסנים את הזיתים לפי שעה), טרם מיצוי שמנם — טובל אחת אחת מהן במלח ואוכל בלא לעשרם קודם לכן, ואף על פי שאוכלם במלח, אין הדבר מחשיבם כאכילת קבע, כיון שאוכלם אחד אחד. ואם טבל ונתן לפניו זיתים אחדים, כגון עשרה — הרי זה חייב במעשר, שנראה שהכין לעצמו סעודה שלימה מהם, ובכך נקבעו למעשר. ואילו ר' אליעזר אומר: האוכל מן המעטן הטהור — חייב במעשר, ואם אוכל מן המעטן הטמא — פטור מן המעשר, מפני שהוא מחזיר את המותר למעטן.

והוינן בה [היינו עוסקים, מתקשים, בשאלה זו]: מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא [במה שונה ההתחלה ובמה שונה הסוף], כלומר: מה ענין טומאה וטהרה לכאן? ואמר ר' אבהו: רישא [בראש מדובר] במעטן טהור וגברא [ואיש] טמא שכשנוגע בהם הריהו מטמאם, דלא מצי מהדר ליה [שאינו יכול להחזירו] את הזיתים שנותרו, שאם יחזירם — הלא יטמא את כל הזיתים שבמעטן. ומכיון שכך, הריהו נוטל מלכתחילה רק כפי המידה שרוצה לאכול, ודי בכך כדי להחשיבם כאכילת קבע, ולכן חייב לעשרם.

אולם סיפא [בסוף מדובר] במעטן טמא וגברא [ואיש] טמא, שאף שטימא את הזיתים במגעו, דמצי מהדר ליה [שיכול עדיין להחזירו] למעטן, שהרי הזיתים שבתוכו טמאים בגללו, ואינו מוסיף בכך כל טומאה. ומכיון שכך, אף מלכתחילה אינו מדייק ליטול בדיוק כפי המידה אותה הוא רוצה לאכול, ולכן אין בכך כדי לקובעם למעשר. ולענייננו למדנו, שכל שיכול להחזיר, הרי לדעת ר' אליעזר אינו נקבע עד גמר מלאכה!

ומשיבים: מתניתין נמי [משנתנו גם כן] מדברת במוקצה טהור וגברא [ואיש] טמא, דלא מצי מהדר ליה [שאינו יכול להחזיר אותם]. ומקשים: והלא מוחזרין ועומדין הן! שהרי כאן אין צורך שיקח אותם לביתו ויחזיר את השאר, אלא מדובר שלוקח כל מה שהכין לעצמו באמירה מפורשת מבעוד יום, ונמצא המותר שלא לקח מוחזר ועומד.

אלא אמר רב שימי בר אשי יש לדחות מה שאמרנו, וכך יש להבין: ר' אליעזר קא אמרת [אומר אתה]? לשיטתו אין זו קושיה כי ר' אליעזר לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שהרי הוא שאמר כי הפרשת תרומה גדולה היא עצמה כבר קבעה פירות אלו להיחשב כאילו נגמרה מלאכתם, ואסור לאוכלם אפילו באופן ארעי אלא אם כן הפריש מהם את שאר המעשרות, ואסור לאוכלו קודם לכן. וכל שכן שעצם ביאת יום השבת קובעת למעשר. דתנן [שכן שנינו במשנה]: פירות שתרמן (הרים מהם תרומה גדולה) עד שלא נגמרה מלאכתן, ר' אליעזר אוסר לאכול מהן עראי בלא לעשר שהתרומה כבר קבעתם, וחכמים מתירין.

ומציעים פתרון אחר לשאלת רבא; תא שמע מסיפא [בוא ושמע פתרון לענין מסופה של משנתנו], ששנינו בה, וחכמים אומרים: אף בשמיטה שאין צורך בהפרשת תרומות ומעשרות מן הפירות, אמירה מבעוד יום אין בה כדי להכינם לשבת, עד שירשום (יסמן את הפירות אותם הוא מכין) ויאמר במפורש: "מכאן ועד כאן". ונדייק: טעמא [הטעם דווקא] שערב שבת בשנת השביעית דלאו בר עשורי [שלא בן מעשר] הוא, הא [הרי] בשאר שני שבוע [שנות שמיטה] שבני עשורי נינהו [עישור הם], שהם חייבים במעשר — אסורים. מאי טעמא [מה טעמם הדבר] לאו [האם לא] משום שהשבת עצמה קבעה? וכיון שדעת חכמים היא אין מקום לדחות על פי שיטות מיוחדות, כשל ר' אליעזר.

ודוחים: לא, משם אין ראיה, כי שאני התם [שונה שם], כיון שאמר: "מכאן ועד כאן אני אוכל למחר" — בכך קבע ליה [לו] את הסעודה ולא בשל השבת. ושואלים: אי הכי, מאי אריא [אם כך, מה שייך, מדוע דווקא] כשזה שבת, אפילו ביום חול נמי [גם כן] שייכת הלכה זו! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] כפי שאמרנו לעיל; שטבל אין אומרים עליו שהוא מוקצה במהותו, כיון שאסור לתקנו ולאוכלו, אלא מוכן הוא אצל שבת, שכן אם עבר על דברי חכמים ותקנו — מתוקן.

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקום אחר, ששנינו: היה אוכל באשכול ענבים, שאינו נחשב לגמר מלאכה, שהלא מיועד הוא לסחיטה, ונכנס מגנה, שבה אפשר לאכול פירות עראי בלי לעשר, אל החצר, ר' אליעזר אומר: יגמור לאכול את האשכול, כיון שאין בחצר כדי לקבוע את הפירות למעשר אם לא נגמרה מלאכתם קודם לכן, ור' יהושע אומר: לא יגמור, שלדעתו יש בחצר כדי לקבוע את הפירות למעשר אף שלא נגמרה מלאכתם.

וכן אם חשכה לו בלילי שבת באמצע אכילת האשכול, ואכילת שבת הלא כאכילת קבע היא, ר' אליעזר אומר: יגמור, כיון שאף בשבת אין כדי לקבוע למעשר פירות שלא נגמרה מלאכתם קודם, ור' יהושע אומר: לא יגמור, שיש לדעתו בשבת כדי לקבוע את הפירות למעשר אף אם לא נגמרה מלאכתם קודם לכן. הרי שר' אליעזר סובר שאין בשבת כדי לקבוע למעשר, ואילו ממשנתנו נראה שר' אליעזר מסכים שכניסת השבת קובעת!

ומשיבים: התם כדקתני טעמא [שם כפי ששנינו במפורש את הטעם] שר' נתן אומר: לא כשאמר ר' אליעזר "יגמור" הכוונה שבחצר עצמה יגמור, אלא התכוון לומר: יצא חוץ לחצר ויגמור. ולא כשאמר ר' אליעזר "יגמור", כוונתו היתה שבשבת עצמה יגמור, אלא ממתין למוצאי שבת ואז יגמור. ואם כן אין סתירה בין דבר זה למשנתנו.

ולפסק ההלכה בענין זה, כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל, אמר בשם ר' יוחנן: אחד שבת, ואחד הרמת תרומה מן הפירות, ואחד חצר שנכנסו הפירות לתוכה, ואחד מקח (קניה), אם מכרן לחבירו — כולן אין קובעין למעשר אלא בדבר שנגמרה מלאכתן. ומעירים: שבכל אחד מהפרטים שהזכיר יש חידוש הלכה. כיצד?

שבת — לאפוקי [להוציא] מדברי הלל, דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: המעמר (אוסף) פירות ממקום למקום לקצור, וקדש עליהם היום שנכנסה בינתיים השבת, אמר ר' יהודה: הלל לעצמו אוסר. כלומר: הלל לבדו היה אוסר בכגון זה לאוכלן עד שיפריש מהם מעשר, שלדעתו כניסת השבת היא עצמה גורמת לפירות שיחשבו כגמורים. והשמיענו ר' יוחנן שאין הלכה כהלל.