וכן ביעתא [ביצה] אם רוצה להניח ביצים על פי כלי חלול או שבכה העומדת על גבי גחלים — יאחז את הכלי בידיו ויניח בתחילה את הביצים עליו ורק לאחר מכן יניחנו עם הביצים שעליו על גבי הגחלים, וכן קדרה שמניחים אותה על גבי חביות — יאחז תחילה את הקדרה בידיו מעל גבי החביות ורק לאחר מכן יניח תחתיה את החביות. וכן פוריא [מיטה] מתפרקת שיש בה רגלים לחוד ומכסה לחוד. וכן חביתא [חביות] שמסדרים זו על זו,

א שנינו במשנה: ואין סומכין את הקדרה בבקעת (חתיכת עץ) וכן בדלת. ושואלים: בדלת סלקא דעתך [עולה על דעתך]?! וכי אפשר לסמוך קדירה בדלת? אלא אימא [אמור] ותקן את הלשון: וכן הדלת אין סומכים אותה בבקעת. תנו רבנן [שנו חכמים]: אין סומכין את הקדרה בבקעת, וכן הדלת, לפי שלא נתנו עצים אלא להסקה ואין להשתמש בהם לצורך אחר, שדינם לכל דבר שאינו הסקה כמוקצה. ור' שמעון שאינו סובר שיש איסור מוקצה — מתיר.

ואין מנהיגין את הבהמה במקל ביום טוב, ור' אלעזר בר' שמעון מתיר. ושואלים: לימא [האם לומר] שר' אלעזר בר' שמעון כאבוה [כאביו] ר' שמעון סבירא ליה [סבור הוא] דלית ליה [שאין לו, שאינו סובר] דין מוקצה ולכן לדעתו מותר ליטול מקל מכל מקום ולהנהיג בו את הבהמה? ודוחים: לא, אין כאן ענין של מוקצה כלל, כי בהא [בענין זה] אפילו ר' שמעון מודה לתנא הראשון שיש לאסור, ולא מטעם מוקצה אלא משום דמחזי כמאן דאזיל לחנגא [שנראה כמי שהולך לשוק] והוא דרך חול, לכן צריך לעשותו בשינוי ביום טוב.

ב חזרא, כלומר: ליטול ענף דק של עץ החיזרא להשתמש בו בתור שפוד, רב נחמן אסר משום מוקצה, כיון שלא עשאו כלי מבעוד יום, ורב ששת שרי [התיר]. ומסבירים: ברטיבא [בענף רטוב] — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאסור, שהרי אינו ראוי להסקה, ואם כן מוקצה הוא. כי פליגי [כאשר נחלקו] — ביבשתא [הרי זה בענף יבש]. מאן [מי] שאסר, רב נחמן, אמר לך: לא נתנו עצים אלא להסקה, ולכל צורך אחר הרי הם כמוקצה. ומאן דשרי [ומי שהתיר] אמר לך: כיון שעשוי כל עץ לצלות בו — מה לי לצלות בו כשהוא תחוב בתוך הבשר, מה לי לצלות בגחלתו? והצלייה בגחלתו הלא מותרת ואף מותר לטלטלו לצורך זה!

איכא דאמרי [יש שאומרים] בהסבר מחלוקת זו בנוסח אחר: ביבשתא [בענף יבש] — כולי עלמא לא פליגי דשרי [הכל אינם חלוקים שמותר], כי פליגי ברטיבתא [כאשר נחלקו הרי זה בענף רטוב], מאן [מי] שאסר, סבור שהוא מפני דלא חזי [שאינו ראוי] להסקה, ומאן דשרי [ומי שמתיר] אמר לך: הא חזי [הרי ראוי] הוא על כל פנים להיסק גדול, שאז יתיבש אף עץ זה ויוכל לבעור. ומסכמים; והלכתא [ומסקנת ההלכה]: יבשתא [יבש] — שרי [מותר], רטיבתא [רטוב] — אסור.

דרש רבא: אשה לא תכנס לדיר (מחסן) העצים כדי ליטול מהן אוד, כלומר, חתיכת עץ כדי להפך בה את עצי המדורה, משום שלא נעשה אוד זה כלי מבעוד יום ולכן הוא מוקצה. ואוד שנשבר — אסור להסיקו ביום טוב, לפי שמסיקין בכלים ואין מסיקין בשברי כלים ואוד זה דינו ככלי.

ושואלים: למימרא [האם לומר] כי כאן רבא כר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא] דאית ליה [שיש לו, שהוא סובר] דין מוקצה? והא [והרי] אמר ליה [לו] רבא לשמעיה [לשמשו]: טוי לי בר אווזא [צלה לי ברווז] ושדי מעיה [והשלך את מעיו] לחתול. והרי לשיטת ר' יהודה אסור לתתם לבעלי חיים, לפי שלא הוכן לצרכם מבעוד יום! ומשיבים: התם [שם] כיון דמסרחי [שמסריחים] בני המעיים אם לא ישתמש בהם — מאתמול מערב יום טוב דעתיה עלויה [דעתו עליהם] שאת בני המעים שיהיו למחרת, יתן לחתולים שבביתו.

ג משנה ר' אליעזר אומר: נוטל אדם קיסם (חתיכה דקה) ביום טוב מערימה של קש וכיוצא בו שלפניו, כדי לחצוץ (לנקות) בו בין שיניו. ומגבב (אוסף) קש מן החצר ומדליק בו. שכל מה שבחצר — מוכן הוא לכל צורך. וחכמים אומרים: מגבב רק משלפניו מדברים המונחים בבית, שבודאי מוכנים לכל צורך ומדליק, אבל לא מן החצר, שדברים אלו המפוזרים בחצר טירחה גדולה לאוספם ובוודאי לא חשב עליהם לשם כך מבעוד יום ולכך הם מוקצה.

הלכה אחרת אמרו: אין מוציאין את האור (אש) לא מן העצים שמשפשפים זה בזה, ולא מן האבנים שמקישים זו בזו, ולא מן העפר החם ולא מן הרעפים שמקישים אותם אלה באלה, ולא מן המים הנמצאים בתוך כלי זכוכית עגול, וכתוצאה ממיקודם את קרני השמש נוצרת אש. וכן אין מלבנין את הרעפים בחום לוהט כדי שאפשר יהיה לצלות בהן אחר כך.

ד גמרא אמר רב יהודה: