א משנה מביאין עצים שנקצצו מבעוד יום מן השדה שאינה גדורה, דווקא מן המכונס, שאם היו כנוסים בערמה מערב יום טוב לצורך זה — מותר להביאם להיסק ביום טוב, אבל עצים מפוזרים הינם מוקצה ואסור להביא מהם. ואם מביא מן הקרפף (כעין חצר גדורה שבה מאחסנים דברים) — יכול להביא אפילו מן המפוזר, מפני שאינו כשדה אלא כחצר המשתמרת, שאין אדם מקצה מדעתו דברים המונחים בה, אפילו כשהם מפוזרים. ומסבירים: איזהו קרפף — כל שסמוך לעיר, אבל אם רחוק מן העיר — נחשב כשדה, אלו דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: כל מקום שהוא סגור בגדר שנכנסין לו בפותחת (במפתח) ואי אפשר להכנס בלא זה — הרי זה קרפף, ואפילו היה רחוק מן העיר. כל עוד הוא בתוך תחום שבת.

ב גמרא אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מביאין עצים אלא מן העצים המכונסין שבקרפף. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במפורש במשנתנו] מן הקרפף ואפילו מן המפוזרים! ומשיבים: מתניתין יחידאה [משנתנו כדעת יחיד] היא ואין לסמוך עליה, לפי שממקור אחר אנו למדים שדעת הרבים לא היתה כן.

דתניא [שכן שנינו בברייתא], אמר ר' שמעון בן אלעזר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על העצים המפוזרים שבשדות שאין מביאין אותם ביום טוב אל הבית לצורך הסקה, ועל העצים המכונסין בקרפף שמביאין. על מה נחלקו — על המפוזרין שבקרפף ועל המכונסין שבשדות, שבית שמאי אומרים: לא יביא, ובית הלל אומרים: יביא. משמע שהיתר זה להביא מעצים מכונסים שבשדה הוא לשיטת בית הלל אבל רק כדעתו של תנא יחיד, ר' שמעון בן אלעזר, ורוב החכמים חלקו עליו וסוברים שמן השדה אסור להביא כלל, אפילו לדעת בית הלל.

אמר רבא: עלי קנים ועלי גפנים, אף על גב דמכנפי להו ומותבי [אף על פי שאוספים אותם יחד ומושיבים, מניחים, אותם במקום אחד], כיון דאי מדלי זיקא מבדר להו [שאם תבוא הרוח תפזר אותם] — כמפוזרים כבר דמו [נחשבים] הם ואסורין, שמתוך שחושש שמא יתפזרו מחמת הרוח לא סמכה דעתו עליהם. אולם ואי אתנח מנא [ואם הניח כלי] מאתמול עלייהו [עליהם] שלא יתפזרו ברוח — שפיר דמי [יפה הדבר], ומותר.

ג במשנה נדונה השאלה איזהו קרפף. אבעיא להו [נשאלה להם ללומדים שאלה זו]: היכי קאמר [כיצד אמר] מה מובן הדברים במשנה, האם כוונתו לומר כל שסמוך לעיר, והוא דאית ליה [שיש לו] פותחת (מפתח), שאם לא כן אינו קרפף כלל, ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר]: כיון דאית ליה [שיש לו] פותחת — אפילו אינו סמוך לעיר, אולם עדיין הוא נכלל בתוך תחום שבת נמי [גם כן], ולפי זה ר' יוסי חלק רק להקל על דברי ר' יהודה.

או דלמא הכי קאמר [שמא כך אמר] וכך יש להבין את דברי ר' יהודה: כל שהוא סמוך לעיר — הריהו קרפף, בין דאית ליה [שיש לו] פותחת, בין דלית ליה [שאין לו] פותחת, ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר]: לגבי המרחק — אפילו כשאינו סמוך לעיר, אם הוא בתוך תחום שבת הריהו קרפף, ודוקא דאית ליה [שיש לו] פותחת, אבל לית ליה [אין לו] פותחת — אפילו כשהוא סמוך לעיר, נמי [גם כן] לא, שר' יוסי אינו מיקל דווקא, אלא תולה את ההיתר בטעם אחר.

ומביאים ראיה, תא שמע [בוא ושמע], מדקתני [ממה ששנינו במשנתנו], ר' יוסי אומר: כל שנכנסין לו בפותחת ואפילו בתוך תחום שבת. שכיון שלא אמר "אם נכנסין" אלא "כל שנכנסין" משמע שלא בפותחת כל כך תלוי הדבר שמע מינה [למד מכאן] כי ר' יוסי תרתי לקולא קאמר [שני דברים להקל אמר]. וכל דבריו באו להקל מדברי ר' יהודה, ולא להחמיר בשום צד. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא. אמר רב סלא אמר ר' ירמיה: הלכה כר' יוסי להקל, כלומר כך יש להבין, וכדבריו יש לפסוק.

ד משנה אין מבקעין עצים לא מן הקורות המונחות לצרכי בנין ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, אף שאינה משמשת עוד לכלום. ואין מבקעין עצים לא בקרדום ולא במגרה (במשור) ולא במגל, שכל אלה הם כלי אומנות מובהקים, וכן הדרך לעשות ביום חול אלא בקופיץ (סכין גדולה של קצבים) שיש בכך שינוי גדול מדרך עשייתו בימות החול.