סקר
אני גולש בפורטל הדף היומי:






 

פירוש שטיינזלץ

בערמת התבן אף על פי שלא זימנה לכך מבעוד יום, אבל לא מתחילים לקחת מן העצים שבמוקצה החצר קטנה שמאחורי הבית, ששם מניחים אנשים דברים שונים שאין דעתם להשתמש בהם אלא לאחר זמן.

א גמרא תנא [שנה החכם בתוספתא]: אם אי אפשר לשנות, אם מצד הכלי או מצד דוחק הזמן — מותר לעשות כדרכו בחול.

ומסופר: אתקין [התקין] רבא תקנה זו במחוזא עירו: דדרו בדוחקא [אלה שנושאים כרגיל משא אחד בקושי] ביום חול — ביום טוב יעשו שינוי מכפי שרגילים ואף יקלו על עצמם, ולכן לדרו ברגלא [שישאו אותו על מוט על כתפיהם]. דדרו ברגלא [אלה האנשים שנוהגים לשאת במוט] — לדרו באגרא [שישאו אותו במוט בשנים]. דדרו באגרא [אלה שנושאים משא במוט בשנים]לדרו באכפא [שישאו במוט שמחזיקים בידיהם] כשינוי, אף שאינם מקלים בכך על עצמם. דדרו באכפא [אלה שנושאים משא במוט שבידיהם]נפרוס סודרא עלויה [שיפרסו סודר עליו], ואם לא אפשר מפני דוחק הזמן לעשות שינויים אלה — שרי [מותר] כדרכו. שאמר מר [החכם]: אם אי אפשר לשנות — מותר. אמר ליה

[לו] רב חנן בר רבא לרב אשי: אמור רבנן [אמרו חכמים] כמה שאפשר לשנויי [לשנות]משנינן ביומא טבא [משנים ביום טוב], שלא לנהוג כדרך שעושים בימות החול. ושאלו רב אשי: והא הני נשי דקא מליין חצבייהו מיא ביומא טבא ולא קא משניין [והרי אותן נשים הממלאות כדיהן מים ביום טוב ואינן משנות] ולא אמרינן להו ולא מידי [ואין אנו אומרים להן דבר], ומדוע אין אנו מורים להן לשנות?

אמר ליה [לו]: משום שלא אפשר באופן אחר. היכא ליעבד [כיצד לעשות]? דמליא בחצבא רבה תמלי בחצבא זוטא [זו שרגילה למלאות בכד גדול תמלא בכד קטן] — קא מפשא בהלוכא [הרי היא מרבה בהילוך], שהיא צריכה להביא יותר מכד אחד לביתה, ונמצא שהיא עושה מלאכה יתירה ביום טוב בהילוך יתר.

אם תאמר להיפך דמליא בחצבא זוטא תמלי בחצבא רבה [הממלאה בכד קטן תמלא בכד גדול]קא מפשא במשוי [הרי היא מרבה במשא]. תכסייה בנכתמא [אם תאמר שתכסה את הכד במכסה עץ] — זמנין דנפיל ואתי לאתויי [פעמים שהוא נופל ועשויה להביאו] ולטלטלו ביד כדרך משאוי. תקטריה [תקשור] את המכסה לכד — זמנין דמפסיק, ואתי למקטריה [פעמים שהוא נפסק ותבוא לקשור אותו] ותמצא עושה מלאכה אסורה. שתפרוס סודרא עלויה [סודר עליו] — זמנין דמטמיש במיא [פעמים שהוא נופל ושורה בתוך המים] ואתי [ותבוא] לידי סחיטה. הלכך [על כן] לא אפשר, ולפיכך אין לשנות.

ב אמר ליה [לו] רבא בר רב חנין לאביי, הלא תנן [שנינו במשנה]: אין מטפחין (מוחאים כף) ואין מספקין (מכים יד על ירך) — ואין מרקדין ברגלים ביום טוב, ואת כולם אסרו חכמים גזירה שמא יתקן כלי שיר, והאידנא דקא חזינא דעבדן הכי ולא אמרינן להו ולא מידי [ועכשיו אנו רואים שהנשים עושות כך ואין אנו אומרים להן דבר]?

אמר ליה [לו]: ולטעמך [ולטעמך, לשיטתך] הא [זה] שאמר רבא: לא ליתיב איניש אפומא דלחיא [אל ישב אדם על פי הלחי], שעושים בקצה המבוי שהתקינו אותו להיות כרשות היחיד, דלמא מגנדר ליה [שמא יתגלגל ממנו] חפץ ואתי לאתויי [ויבוא להביאו] ארבע אמות ברשות הרבים ונמצא עובר על איסור תורה, והא הני נשי דשקלן חצבייהו, ואזלן ויתבן אפומא דמבואה, ולא אמרינן להו ולא מידי [והרי אלה הנשים שלוקחות את כדיהן, והולכות ויושבות על פי המבוי ואין אנו אומרים להן דבר],

אלא אנו נוקטים בכלל: הנח להם לישראל, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין. שאם רואים שהעם נוהג במנהג מסויים שאי אפשר לעקור אותו — מוטב שלא להרבות להוכיחם, כי מסתבר שעל אף התוכחה ימשיכו לעשות כן ויהיה הדבר במזיד, ולכן מוטב שלא ידעו שעושים בכך איסור ויישארו שוגגים בלבד. הכא נמי [כאן גם כן] בענין טיפוח וריקוד הנח להם לישראל, כי מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

ומעירים: והני מילי [ודברים אלה] שאומרים "הנח להם לישראל וכו'" אמורים דווקא באיסורים דרבנן [שמדברי סופרים], אבל אם יש בזה איסור בדאורייתא [מן התורה]לא אומרים כן. והעירו על סברה זו לאחר זמן: ולא היא (ואינה כן), לא שנא בדאורייתא ולא שנא בדרבנן, לא אמרינן להו ולא מידי [אינו שונה באיסור מן התורה ואינו שונה באיסור מדברי סופרים אין אומרים להם דבר] דהא [שהרי] תוספת יום הכפורים, שחובה להוסיף זמן מסויים מבעוד יום על יום הכיפורים, ולנהוג בו בכל דיני יום הכיפורים, דאורייתא [שמן התורה] הוא, ואכלי ושתו [ואוכלים ושותים אנשים] עד שחשכה ממש ולא אמרינן להו ולא מידי [ואין אנו אומרים להם דבר] משום שאנו יודעים שלא יצייתו בזה.

ג שנינו במשנה: ומתחילין בערמת התבן. אמר רב כהנא: זאת אומרת: מתחילין באוצר תחלה. כלומר: מותר לכתחלה ליטול ביום טוב דברים מן האוצר (המחסן) אף שהוא מיועד למטרות אחרות, ואין אומרים שהקצה אותו מדעתו. ואם כן מני [כשיטת מי היא] משנה זו — כשיטת ר' שמעון היא דלית ליה [שאין לו, שאינו סובר] דין מוקצה, שלשיטתו אין איסור טלטול ושימוש בשבת וחג בדברים שאדם מקצה מדעתו.

ומקשים: אימא סיפא [אמור את סופה] של אותה משנה: אבל לא בעצים שבמוקצה. אם כן, אתאן [הגענו] לשיטת ר' יהודה, דאית ליה [שיש לו, שהוא סובר] את דין מוקצה! ומתרצים: הכא [כאן] בארזי ואשוחי עסקינן [בארזים ואשוחים אנו עוסקים] שהם עצים יקרים שאין משתמשים בהם להסקה אלא רק לבנינים חשובים, וזה הוא מוקצה מחמת חסרון כיס, כלומר דבר שאדם הקצהו לא מחמת איסור שבו, אלא מחמת חסרון כיס אם ישתמש בו, ובזה אפילו ר' שמעון מודה שיש לאסור את טלטולם משום מוקצה.

ויש שגרסו שמועה זו בשינוי, איכא דמתני לה אסיפא [יש ששנה את ההערה הזו של רב כהנא על סופה] של המשנה: אבל לא בעצים שבמוקצה. אמר רב כהנא: זאת אומרת, אין מתחילין באוצר תחלה. אם כן מני [כשיטת מי היא משנתנו] — כשיטת ר' יהודה היא, דאית ליה [שיש לו, שהוא סובר] ענין מוקצה. ומקשים: אימא רישא [אמור את ראשה של המשנה] שנאמר בה כי מתחילין בערמת התבן, אם כן אתאן [הגענו] לשיטת ר' שמעון דלית ליה [שאין לו, שאינו סובר] ענין מוקצה! ומשיבים: התם בתבנא סריא [שם מדובר בתבן שנרקב ומסריח] ואינו ראוי למאכל בהמה, ומן הסתם נועד להסקה.

ושואלים: תבנא סריא הא חזי לטינא [תבן שהסריח הלא ראוי הוא לטיט] לגבל בו לבנים, ומדוע אנו אומרים שלצורך הסקה הכין אותו! ומשיבים: כאן מדובר בתבן דאית ביה [שיש בו] קוצים, ולכן אי אפשר ללוש אותו בתוך הטיט, וודאי נועד להסקה בלבד.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר