בסורא אמרי [היו אומרים]: תן לי את החלק המסויים בבהמה הנקרא תרטא ופלגו [וחצי] תרטא, אבל לא קצבו להם מחיר. בנרש אמרי [היו אומרים] בלשון בה היו מכנים חלקים אלו במקומם: חלקא ופלגו חלקא [חלק וחצי חלק]. בפומבדיתא אמרי [היו אומרים]: אוזיא ופלגו אוזיא. בנהר פקוד ובמתא מחסיא אמרי [היו אומרים]: תן לי רבעא [רבע] או פלגו רבעא [חצי רבע], כך שקובע אדם את גודל החלק, אבל אינו מזכיר את מחירו.

א משנה אומר אדם לחברו ביום טוב: מלא לי כלי זה ואחר החג אחזיר לך את תוכנו או אשלם תמורתו, אבל לא במדה, שלא יאמר לו למלא מידה מסויימת. ר' יהודה אומר: אם היה כלי זה שהוא נותן בידו כלי של מדה — לא ימלאנו. מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה חנוני, שהיה ממלא מדותיו מערב יום טוב ונותנן ללקוחות ביום טוב וכך היה יודע כמה נתן, ולא היה חשש מדידה ביום טוב.

אבא שאול אומר: אף במועד (בחול המועד) הוא עושה כן, מפני ברורי המדות, כלומר, כדי שיתברר יפה כמה השיעור שצריך לתת לקונה, לפי שאז נעלמת רתיחת המשקה, והוא נמדד יפה. וחכמים אומרים: אף בחול ראוי שיהא עושה כן, מפני מצוי המדות, שעל ידי כך ממצה אדם בדיוק את המידה המגיעה לו, ואין נשאר דבר בכלי המידה של המוכר.

ב גמרא שואלים: מאי [מה פירוש] לשון: "אבל לא במדה"? אמר רב יהודה אמר שמואל: אבל לא בכלי המיוחד למדה. אבל כלי העומד למדה, כלומר: כלי שאפשר לעשות אותו כלי מדידה, אלא שלא השתמש בו עדיין — ימלאנו. ולפי זה אתא [בא] ר' יהודה למימר [לומר] ולחלוק שאפילו כלי העומד למדה לא ימלאנו.

ושואלים: אלמא [מכאן] שגבי שמחת יום טוב שיטת ר' יהודה לחומרא [להחמיר] והוא אוסר, אף שיש בזה חשש ביטול מצוות שמחה, ורבנן לקולא [ושיטת חכמים להקל]? והא אפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שומעים אנו אותם], דתנן [שהרי שנינו במשנתנו] (לעיל ביצה כח, א), ר' יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכנגד הקופיץ, וחכמים אומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. אלמא [מכאן] ששיטת ר' יהודה לקולא [להקל] ורבנן [ושיטת חכמים] לחומרא [להחמיר], ואם כן קשיא [קשה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה וקשיא דרבנן אדרבנן [וקשה מדברי חכמים על דברי חכמים]!

ומתרצים: מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה]: התם [שם] שהקל בכלי ששוקלים בו מדובר בכלי שאינו עומד למדה כלל, אולם הכא [כאן] מדובר בכלי העומד למדה ולכן מחמיר גם אם לא מדדו בו.

דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדרבי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה] שכן התם קא עביד כדעבדין [שם הוא עושה כדרך שעושים] ביום חול, בדרך שקילה, ולכן אסרו, אולם הכא לא קא עביד כדעבדין [כאן אינו עושה כפי שעושים] ביום חול, שהרי הכלי איננו כלי מדידה ולכן התירו. עד כאן לפי דעת שמואל.

רבא אמר: מאי [מה פירוש] "אבל לא במדה" — שלא יזכור לו שם מדה — כגון לא יאמר: מלא לי קב או שני קבים. אבל כלי המיוחד למדה מכל מקום — ימלאנו, ואתא [ובא] ר' יהודה למימר [לומר]: כלי המיוחד למדה — לא ימלאנו אפילו אינו מזכיר שם מדה.

ושואלים: אלמא [מכאן] שגבי שמחת יום טוב שיטת ר' יהודה לחומרא [להחמיר] ורבנן לקולא [ושיטת חכמים להקל]? והא אפכא שמעינן להו [והרי היפך הדברים שמענו אותם]! דתנן [שהרי שנינו במשנתנו] (לעיל ביצה כח, א), ר' יהודה אומר: שוקל אדם בשר כנגד הכלי וכנגד הקופיץ, וחכמים אוסרים ואומרים: אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר. אלמא [מכאן] כי שיטת ר' יהודה לקולא [להקל] ורבנן לחומרא [ושיטת חכמים להחמיר], ואם כן קשיא [קשה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה, וקשיא דרבנן אדרבנן [וקשה מדברי חכמים על דברי חכמים]!

ומתרצים: מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה], שכן התם [שם] בענין השקילה כנגד כלי מדובר בשאינו שאין הכלי הזה מיוחד למדידה ולכן התיר, אולם הכא [כאן] מדובר בכלי המיוחד למדידה ולכן אסר. ואילו דרבנן אדרבנן נמי לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים גם כן אינו קשה], שכן התם קא עביד כדעבדין [שם הוא עושה כמו שעושים] ביום חול ולכן אסרו, אולם הכא [כאן] לא קעביד כדעבדין [כאן אינו עושה כפי שעושים] ביום חול, שכן דעבדי אינשי דמקרבי חמרא במנא דכילא ושתו [שעשויים אנשים להביא לחבריהם יין בכלי המידה ושותים] ואם כן, השימוש בכלי זה איננו עניין של מקח וממכר דווקא ולכן התירו.

ג מובא במשנה מעשה באבא שאול בן בטנית שהיה ממלא מידותיו מבעוד יום. תנא [שנה החכם]: אף בחול המועד היה עושה כן מפני בטול בית המדרש. מאחר שרצה להיות רוב היום בבית המדרש, וכדי שלא יבטל מזמן התורה כדי למדוד כמה מגיע ללקוחותיו היה מודד בלילה שאינו זמן בית המדרש.

תנו רבנן [שנו חכמים]: הוא כנס שלש מאות גרבי (כדי חרס) של יין, שהיה חושב שהם מברורי המדות, כלומר, שלדעתו הרויח על ידי הקצף שעל המשקה שמדד. וחבריו, חנוונים יראי שמים אחרים, כנסו שלש מאות גרבי שמן ממצוי המדות שסברו שמתוך שמדדו בכלי שלהם עבור הלקוחות, שמא לא נתמצתה כל המידה ללקוחות, והביאום לפני הגזברים של בית המקדש לירושלים, לפי שחששו לגזל ולא רצו ליהנות מזה.

אמרו להם הגזברים: אי [אין] אתם זקוקים לכך כי בכל קניה מביא הקונה בחשבון את ההפרש שנוצר על ידי הקצף והשארית שבכלי, ועל דעת כן הוא משלם. אמרו להם: אף אנו אין רצוננו בכך שנרויח מאלה, גם אם אין בדבר גזל מצד הדין.

אמרו להם הגזברים: הואיל והחמרתם על עצמכם — עשו מהם מיין ושמן אלה צרכי רבים. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: גזל אדם ואינו יודע למי גזל — יעשה בהם צרכי רבים ונמצא מחזיר לכל ישראל. ושואלים: מאי נינהו [מה הם] צרכי רבים? אמר רב חסדא: יממן חפירת בורות, שיחין (חפירות מרובעות) ומערות לכנוס בהם מים לעוברי דרכים.

ד אדבריה [נתן רשות] רב חסדא לרבנא עוקבא לדרוש ברבים, ודרש בלשון זו: לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו ביום טוב, אבל קודר הוא, כלומר: עושה בערימה חור על ידי כלי של קב או קבים ונותן לפני בהמתו ואינו חושש למדידה שיש בכך, שאם אינו מקפיד למדוד ממש אין חשש איסור בשימוש בכלי של מידה. והנחתום מודד תבלין ונותן לתוך קדרתו, כדי שלא יקדיח (יקלקל) את תבשילו, שהרי אם יוסיף יתר על המידה יקלקל את התבשיל.

אמר רב ירמיה בר אבא אמר רב: מודדת אשה קמח ביום טוב ונותנת לתוך עיסתה כדי שתטול חלה בעין יפה, שאם יודעת היא את הכמות יכולה היא ליטול חלה כפי המידה הראויה. ושמואל אמר: אסור, שיכולה לתת לפי ההערכה. ומקשים: והא תנא דבי [והרי שנה חכם מבית מדרשו] של שמואל ברייתא, שבה נאמר שדבר זה מותר!

אמר אביי: השתא [עכשיו] שיודעים אנו שאמר שמואל שאסור, ותנא דבי [ושנה החכם מבית מדרשו] של שמואל ברייתא שמותר,