וכאשר גמר בשולייהו [נגמר בישולם] חזו להו [ראויים הם], ואם כן, אף שהיו במשך זמן מסויים מוקצות לאכילה — אינן נאסרות.

אמר ליה [לו] אביי: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שדברים בתוך כדי בישולם נדונים כמוקצה לפי שעה, אם כן תקשי לך [יקשה לך] מה קדרות דעלמא [שמבשלים בכלל], דהא [שהרי] סתם קדרות דעלמא [בכלל] בשעת בין השמשות רותחות הן ואינן ראויות עדיין לאכילה, ולאורתא אכלינן מינייהו [ולערב אוכלים אנו מהן] ואם כן, אף שהיו בגדר מוקצה בשעה הקובעת (בין השמשות) מכל מקום ודאי לא נאסרו לשבת!

אלא ודאי יש לומר כי כל דבר שתהליך עשייתו עד גמרו (סוף התהליך) נעשה בידי אדם לא קא מבעיא לן [אינו מסופק לנו] שאין לומר עליו שנדחה, והוא הדין לענין הפולים והעדשים. כי קא מבעיא לן [כאשר נסתפק לנו] היה זה בדבר שגמרו בידי שמים וכגון בתאנים וענבים שמתייבשים בחום השמש, ובעיה זו לא נפתרה.

א ולגוף ענין התרת בכורות חוזרים אנו ודנים. ר' יהודה נשיאה הוה ליה ההוא בוכרא [היה לו בכור אחד] שנפל בו מום ביום טוב, ורצה להאכילו לכהנים שהיו בביתו. שדריה לקמיה [שלח אותו לפני] ר' אמי לבדקו, סבר דלא למחזייה [חשב שלא לראות אותו] כדעת ר' שמעון. אמר ליה [לו] ר' זריקא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר לו זאת ר' ירמיה: הלא כלל בידינו שכאשר נחלקו ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה, שהתיר לבקרו. הדר שדריה [חזר ושלחו] לבכור להבדק לקמיה [לפני] ר' יצחק נפחא, סבר דלא למחזייה [חשב שלא לראות אותו] ביום טוב, אמר ליה [לו] ר' ירמיה, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר לו זאת ר' זריקא: כלל הוא בידינו שכאשר נחלקו ר' יהודה ור' שמעון — הלכה כר' יהודה. אמר ליה

[לו] ר' אבא לר' ירמיה: מאי טעמא [מה טעם] לא שבקתינהו לרבנן למעבד עובדא [הנחת לחכמים לעשות מעשה] כשיטת ר' שמעון? אמר ליה [לו]: ואת מה בידך? כלומר האם יש בידך מסורת שהלכה כר' שמעון? אמר ליה [לו]: הכי [כך] אמר ר' זירא: הלכה כר' שמעון בענין זה.

מסופר: אמר מאן דהוא [מי שהוא] אדם אחד שלא נתברר לנו שמו, שהיה בבבל: אזכי ואסק להתם, ואגמרה לשמעתא מפומיה דמרה [יהי רצון שאזכה ואעלה לשם, לארץ ישראל, ואלמד שמועה זו מפי בעליה]. כלומר: אשאל את ר' זירא עצמו מה דעתו בענין זה. כי סליק להתם אשכחיה [כאשר עלה לשם, לארץ, מצא] את ר' זירא, אמר ליה [לו] : האם אמר מר [אדוני] כי הלכה כר' שמעון? אמר ליה [לו] : לא, לא כך אמרתי, אלא אנא "מסתברא" אמרי [אני "מסתבר" אמרתי], כלומר: מסתבר לפסוק בכך כר' שמעון, אבל לא שמעתי לפסוק כך כהלכה גמורה.

ומדוע סבור אני כן — מדקתני במתניתין [ממה ששנינו במשנתנו] שר' שמעון אומר: כל שאין מומו ניכר מבעוד יום — אין זה מן המוכן. וקתני לה [ושנה אותה] בברייתא אותו דבר בלשון חכמים — שמע מינה מסתברא כוותיה [למד מכאן כי מסתבר כמותו] ולכן פסק החכם בברייתא הלכה כמותו.

ושואלים: ובסופו של דבר מאי הוי עלה [מה היה עליה] על הלכה זו, כשיטת מי פוסקים? אמר רב יוסף: תא שמע, דתליא באשלי רברבי [בוא ושמע שדבר זה תלוי באילנות גדולים] ובמחלוקת של דורות ראשונים. שאמר ר' שמעון בן פזי אמר ר' יהושע בן לוי אמר ר' יוסי בן שאול אמר רבי משום קהלא קדישא [בשם הקהל הקדוש] שבירושלים: ר' שמעון וחבריו אמרו שהלכה כר' מאיר.

ומיד תוהים על לשון זו כיצד אמרו? והא אינהו קשישי מניה טובא [והרי הם זקנים ממנו הרבה]! וכיצד יתכן שהקהל הקדוש שבירושלים יאמרו שהלכה ר' מאיר? אלא יש לתקן את הלשון ולומר כי כך אמרו הקהל הקדוש של ירושלים: ר' שמעון בן מנסיא וחבריו שאמרו שאין רואים מומים — בשיטת ר' מאיר אמרוה.

ומה עניינה — דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת בכורות (כח, א): השוחט את הבכור לפני שהראהו לחכם והתירו ואחר כך הראה את מומו לחכם, והסכים החכם שהיה זה אכן מום קבוע המתירו בשחיטה — ר' יהודה מתיר, שהרי נתברר שהיה בו מום. ור' מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה — אסור. אלמא קסבר [מכאן שסבר] ר' מאיר כי ראיית בכור לאו [אינה] קלה כראיית טרפה ואיננה רק בדיקה של גוף הבהמה, שכן, ראיית בכור — דווקא מחיים כאשר הבכור חי, ואילו ראיית טרפה יכולה שתיעשה אף לאחר שחיטה.

ומינה [וממנה] הסיקו ר' שמעון בן מנסיא וחבריו, כי ראיית טרפה שאין בה אלא לדעת את נתוני הבהמה — רואים אותה אפילו ביום טוב, אולם ראיית בכור שהיא חמורה ועצם הראייה היא כעשיית דין מיוחד שיש לו כללים לעצמו — מערב יום טוב בלבד, שעצם הראייה היא כמתן פסק דין מיוחד, שיש לו כללים לעצמו ואינו רק לצורך ידיעת הנתונים.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אטו התם [וכי שם] באותה משנה, בשאלה אם רואין מומין פליגי [חלוקים הם] ר' יהודה ור' מאיר? הלא בכך לא נחלקו, אלא בקנסא פליגי [בענין הקנס חלוקים הם] והשאלה היתה האם יש לקנוס אדם על שעשה מעשה שלא לפי הנוהג הראוי. שאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: אם היה המום בדוקין שבעין [בעפעפי העין] כגון שנעשה בהם סדק הפוסל אותן — כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים], אף ר' מאיר, שאסור, משום שמשתנין לאחר השחיטה כשכבר אין הבהמה בחיים, ויתכן שמום עובר ייראה בה כמום קבוע ואף שבאמת אין להתירו, ייראה הוא כמותר.

כי פליגי [כאשר חלקו] הרי זה במומין שבגוף, וכגון שנקצצה אזנו או נשברה ידו, שהם מומים בולטים ואין מראה המום משתנה לאחר המוות, שר' מאיר סבר: גזרינן [גוזרים אנו] מומין שבגוף אטו [משום] מומין שבעין. ור' יהודה סבר: לא גזרינן [אין אנו גוזרים].

אמר רב נחמן בר יצחק: מתניתין נמי דיקא [לשון המשנה במסכת בכורות גם כן מדוייקת] כהסבר זה, דקתני [שכן שנינו בה]: ר' מאיר אומר: הואיל ונשחט שלא על פי הוראת מומחה שזהו מום קבוע — אסור. שמע מינה: קנסא הוא דקא קניס [למד מכאן שקנס הוא שהוא קונס] ולא מטעם אחר, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ב מסופר: אמי ורדינאה [מהמקום וורדינא] חזי בוכרא דבי נשיאה הוה [רואה הבכורות של בית הנשיא היה]. ביומא טבא לא הוי חזי [ביום טוב לא היה רואה] מומי הבכורות. אתו ואמרו ליה [באו ואמרו לו] לר' אמי. אמר להו [להם]: שפיר קא עביד דלא חזי [יפה הוא עושה שאינו רואה]. ומקשים: איני [וכי כן הוא]? והא [והרי] ר' אמי גופיה [עצמו] חזי [היה רואה]! ומשיבים: ור' אמי כי חזי [כאשר היה רואה] — מאתמול, מערב יום טוב הוה חזי [היה רואה] מה טיבו של המום, האם הוא קבוע או עובר,