אולם אם הביאם מחוץ לתחום שנעשה בו מלאכה של הוצאה מחוץ לתחום — אסור. והבא מחוץ לתחום בשביל ישראל זה — מותר לישראל אחר, שכיון שלא נתקיימה מחשבתו של הגוי — לא חל האיסור על המקבל השני, שדין תחומים הוא מדברי סופרים ולא גזרו אלא על זה שהביא הגוי לשמו, ולא על השני.

א ועוד מענין צייד ביום טוב. אמר רבה בר רב הונא אמר רב: הסוכר (הסותם) אמת (תעלת) המים המובילה מים מן הנהר להשקות את השדה, אם סכרה מערב יום טוב ולמחר השכים ומצא בה דגים — מותרין, שהרי דגים אלה באו עם המים מערב החג ולא יכלו לצאת כיון שהתעלה היתה סכורה, והרי הם נחשבים כמוכנים מערב החג.

אמר רב חסדא: מדברי רבינו (רב) אלה נלמוד: חיה שקננה בפרדס הסמוך לביתו של אדם אינה צריכה זמון מיוחד, והרי היא נחשבת כמוכנה. אמר רב נחמן על מסקנה זו: נפל חברין [חברנו], רב חסדא, ברברבתא [בדבר גדול], כלומר, בענין שאיננו פשוט כלל, ושיש בו כמה מחלוקות. איכא דאמרי [יש שאומרים] בלשון שונה קצת, שאמר רבה בר רב הונא, מדברי רבינו נלמוד: חיה שקננה בפרדס אינה צריכה זמון. ועל כן אמר רב נחמן: נפל רבה בר חברין [בן חברנו] רב הונא, ברברבתא [בדבר גדול] כי רב הונא היה כבן גילו של רב נחמן ושניהם מתלמידי רב היו, ולכך קרא לו חבר, ולבנו רבה קרא בן חבר.

ומסביר את ההבדל: התם [שם] בחיה שקננה בפרדס לא קא עביד [אינו עושה] מעשה כלל, אלא החיה מעצמה באה, ואילו הכא [כאן] בסוכר אמת המים קא עביד [הוא עושה] מעשה בידיו, בכך שסוכר את המים.

והוא מסיים את הקושיה, ולא בעיא [וכי אינה צריכה] זמון נוסף, והתניא [והרי שנינו במפורש בברייתא]: חיה שקננה בפרדס — צריכה לזמן, וצפור דרור — צריך לקשור בכנפיה כדי שלא תתחלף באמה שמא יקח צפור דרור אחרת, כגון אמה, במקומה. וזו היא עדות שהעידו מפי שמעיה ואבטליון. ומעירים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה היא] על החכמים שהוציאו מסקנה זו מדברי רב.

ושואלים: ולגוף הענין, ומי בעיא זמון [והאם צריכה חיה שבפרדס זימון]? והתניא [והרי שנינו בברייתא] אמר ר' שמעון בן אלעזר: מודים בית שמאי ובית הלל על יונים וכיוצא בהן שהזמינן מערב יום טוב כשהיו בתוך הקן ומצא אותם בחג עצמו כשהן לפני הקן — שהם אסורין, שיש לחשוש שמא אין אלו אותן יונים שהזמינן אלא אחרות שבאו מבחוץ. במה דברים אמורים — ביוני שובך, ויוני עליה, וצפרים שקננו בטפיחין (בכרים, כעין שובכים שבתוך הבנינים) ובבירה (בתוך הבנין). אבל אווזין ותרנגולים ויוני הרדסיאות (יוני בית) וחיה שקננה בפרדס — מותרין בכל מקרה, ואין צריכין זמון מראש, וצפור דרור צריכה לקשר בכנפיה, כדי שלא תתחלף באמה.

והמקושרים בכנפיהם על יד אדם כסימן והמנוענעין מראש כזימון לצורך החג, שהיו בבורות בבתים ובשיחין (בורות מאורכים) ובמערות, אלה — מותרין ביום טוב, ואם היו באילנות — אסורין. והטעם מחשש איסור אחר: שמא יעלה באילן ויתלוש ממנו. והמקושרין והמנוענעין בכל מקום אסורין משום גזל. שבקשירה או נענוע אלו זכה בהם גם לענין קנין ואסור לאחר לקחתו ממנו. ומכל מקום למדנו כאן שחיה בפרדס אינה צריכה זימון!

אמר רב נחמן: לא קשיא [אין זה קשה]; הא [זה] שמותר בלי זימון הוא בה בחיה צעירה שאינה יכולה לברוח, הא [זה] שאסור ללא זימון, מדובר באמה שיכולה לברוח. ותוהים: וכי אמה בזמון סגי [די] לה? הלא צידה מעליותא [מעולה, גמורה] בעיא [צריכה היא] כדי לתופסה, שהרי חית בר היא!

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אידי ואידי בדידה [זה וזה מדובר בה], כלומר, בצעירה שאינה יכולה לברוח. ויש לחלק כך: הא [זה] שמותר בלא זימון, הוא בגנה הסמוכה לעיר, שהוא יודע בבירור את המקום המדוייק בו נמצאת החיה ויכול לקחתה בכל עת, ולכן אינה צריכה זימון מיוחד, הא [זו] שצריכה זימון — בגנה שאינה סמוכה.

ב משנה בהמה מסוכנת שיש חשש שמא תמות ותהיה נבילה, ורוצה להקדים ולשחוט אותה שמא תימצא כשירה לאכילה ולא יפסיד בה — לא ישחוט ביום טוב, אלא אם כן יש עדיין שהות בו ביום כדי לאכול ממנה כזית צלי, שבאופן כזה אפשר לומר ששוחטה לצורך יום טוב. ר' עקיבא אומר: אין צורך בכדי זמן שיוכל לצלות, אלא אפילו לאכול כזית בשר חי מבית טביחתה (ממקום שחיטתה), שאינו צריך להוסיף לטרוח לא בהפשטה ולא בצלייה.

וכל בהמה אשר שחטה בשדה — לא יביאנה לביתו במוט ובמוטה (מערכת מוטות) בשני בני אדם, שנראה הדבר כדרך חול, אבל עושה שינוי ומביא בידו אברים אברים.

ג גמרא אמר רמי בר אבא: מצוות הפשט ונתוח כתובה בתורה בעולה, והוא הדין לקצבים, כלומר, מכאן יש לקצבים ללמוד שצריכים להפשיט את העור ולנתח תחילה את הבהמה לנתחיה, ומכאן למדה תורה דרך ארץ: שלא יאכל אדם בשר קודם הפשט ונתוח.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך, איזה חידוש הלכה יש בענין זה? אילימא לאפוקי [אם תאמר שהוא רוצה להוציא] מדברי רב הונא, שאמר רב הונא: בהמה בחייה — בחזקת איסור אבר מן החי היא עומדת, עד שיודע לך במה נשחטה, וכל עוד לא נתברר שנשחטה כדין — הרי היא נשארת בחזקת איסור, ואסורה.

ואילו בהמה שנשחטה כדין — בחזקת היתר היא עומדת, עד שיודע לך במה נטרפה, ואין צורך בבדיקה מיוחדת לדעת אם יש בבהמה פגם או טריפה, שחזקתה שהיא כשרה ואף אם נמצא בה פגם כלשהו — אינה נטרפת בכך, שיש לומר שהדבר אירע לאחר שחיטתה.

ומדברי רמי בר אבא אפשר היה להבין כי הוא דורש שבכל זאת תיבדק הבהמה, אולם, והאנן תנן מתניתין [והרי אנו שנינו במשנתנו] כשיטת רב הונא! דתנן [שכן שנינו בה] ר' עקיבא אומר: אפילו כזית חי מבית טביחתה. משמע שאין צורך לפשוט את עורה או לבדקה, ונוטל מיד ואוכל! מאי לאו [האם לא] הכוונה מבית טביחתה ממש וקודם הפשט!

ודוחים: לא, אפשר לפרש: ממקום שטובחת [מבשלת] אכילתה כלומר מבני מעיים שלה, ועדיין יתכן לומר שצריך להפשיט את העור טרם אכילה.

אולם והא תני [והרי שנה] ר' חייא: מקום טביחתה ממש. אלא יש לדחות מה שפירשנו, ולומר כי רמי בר אבא