ואגלח, כלומר: אביא את קרבן הנזירות שמביאים בשעת תגלחת השערות ממעות מעשר שני שממילא חייב אני להביאם לירושלים לאכלם שם ואקנה את קרבנותי מכספים אלה, מהו? אמר ליה [לו] ר' יוחנן: לענין התודה נדור, כלומר, חייב להביא תודה, אבל אינו יוצא בה משום חגיגה, לפי שאין יוצאים בחגיגה אלא מן החולין. וכן מי שנדר בנזירות הרי זה נזיר ואינו מגלח ממעות מעשר שני. כיון שהבאנו מקרה שאדם אומר דבר על תנאי, ואילו אנו מקבלים רק חלק מדבריוו, מסופר על מקרה הדומה קצת לזה.

ההוא גברא דאמר להו [אדם אחד שאמר להם] לעומדים עליו, בצוואה: הבו ליה [תנו לו] ארבע מאה [מאות] זוזי [זוז] לפלוני, ולנסיב ברתי [ושישא את בתי לאשה]. אמר רב פפא: ארבע מאה [מאות] — שקיל [הוא נוטל], וברתיה [ואת בתו] — אי בעי [אם רוצה] — נסיב [ישא], אי בעי [אם רוצה] — לא נסיב [ישא].

מעירים: טעמא [הטעם] דווקא משום שאמר בלשון זו: הבו ליה [תנו לו] ולנסיב [ושישא], שהקדים את ענין המתנה לתנאי, אבל אי [אם] הקדים את התנאי לענין המתנה ואמר; לנסיב [שישא] את הבת והבו ליה [ותנו לו] — אי נסיב [אם הוא נושא] — שקיל [הריהו נוטל], ואי לא נסיב [ואם אינו נושא] — לא שקיל [אינו נוטל].

מסופר: יתיב [ישב] מרימר וקאמר להא שמעתא משמיה דנפשיה [ואמר את ההלכה הזו משם עצמו], שאמר את מסקנת ההלכה לגבי המתנה על קרבן תודה, מבלי להזכיר את שם אומרה. אמר ליה [לו] רבינא למרימר: אתון הכי מתניתו לה [אתם כך אתם שונים את ההלכה הזו] ללא שם אומרה, ואילו אנן [אנחנו] כדבעא מיניה [באופן ששאל ממנו] ריש לקיש מר' יוחנן מתנינן לה [שונים אנו אותה].

א תני תנא [שנה חוזר המשניות] קמיה [לפני] ר' יצחק בר אבא את הברייתא הבאה: מן הכתוב בפרשת המילואים בענין העולה שנצטווה אהרן להקריב "ויקרב את העלה ויעשה כמשפט" (ויקרא ט, טז) למדים, שדין עולת חובה כמשפט עולת נדבה. למד על עולת חובה שאף היא טעונה סמיכה, שדבר זה לא נאמר במפורש בעולת חובה.

אמר ליה [לו] ר' יצחק לאותו תנא: דאמר [שאמר] לך, שלימד אותך את שיטת ברייתא זו, שלדבר זה צריך ראיה מפורשת מן הכתוב מני [כשיטת מי היא סבורה לדעתו] — כשיטת בית שמאי היא, דלא גמרי [שאינם לומדים] דין של שלמי חובה משלמי נדבה בדרך בנין אב, שהרי מחלקים הם בענין חובת סמיכה על שלמים שמביאים בחג, ולשיטתם יש להביא ראיה מיוחדת לכל פרט, דאי [שאם] כשיטת בית הלל היא, כיון דגמרי [שהם למדים] דין שלמי חובה מדין שלמי נדבה, ולשיטתם הכל בכלל שלמים ואין לחלק, אם כן עולת חובה נמי [גם כן] לא תבעי קרא [תצטרך כתוב] מיוחד כדי ללמד על כך, דגמרי [שהם למדים] מעולת נדבה בדרך של "בנין אב".

ושואלים: וממאי [וממה] מוכיח אתה שבית הלל שלמי חובה משלמי נדבה גמרי [למדים]? דלמא [שמא] לדעתם אין ללמוד חובה מנדבה, אלא חובה מחובה ובאמת מצוות סמיכה בשלמי חובה מעולת חובה גמרי [למדים הם], שכשם שעולת חובה טעונה סמיכה אף שלמי חובה טעונים סמיכה, ועולת חובה גופא [עצמה] בעי קרא [צריכה כתוב מפורש] ללמוד בה הלכה זו, ושמא למדו אף הם מן הכתוב "ויעשה כמשפט".

ומקשים על הסבר זה: מאי שנא [במה שונה] שלמי חובה שאותם משלמי נדבה דלא גמרי [שאין למדים] שכן שלמי נדבה מצויים יותר, ושמא יש להם דין שונה. אם כן שלמי חובה מעולת חובה נמי [גם כן] לא גמרי [ילמדו] שכן העולה היא כליל, (נשרפת כולה לקרבן), מה שאין כן בשלמים!

ומתרצים: אלא אתיא מבינייא [בא, נלמד הדבר מביניהם] שכיון שמפורש גם בעולת חובה וגם בשלמי נדבה שצריכים סמיכה, אפשר ללמוד משניהם יחד חובת סמיכה גם לשלמי חובה: שאם תרצה לומר שהטעם הוא מפני שהוא כליל —שלמי נדבה יוכיחו, ואם משום שאינו מצוי — עולת חובה תוכיח. ואם כן אין איפוא ראיה לשיטת הלימוד של בית הלל, ויתכן שגם הם סומכים על הראיה מן הכתוב "ויעשה משפט".

ושואלים לגופו של דבר: וסברי [וכי סברו] בית שמאי כי שלמי חובה לא בעו [צריכים] סמיכה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אמר ר' יוסי: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על הסמיכה עצמה של השלמים שצריך לעשותה. על מה נחלקו על הדין של "תכף לסמיכה שחיטה", שבית שמאי אומרים: אינו צריך להקפיד על כך, ואפשר לעשות סמיכה הרבה קודם לשחיטה עוד בערב יום טוב. ובית הלל אומרים: צריך, ולכן חייבים לסמוך ביום החג!

א ומשיבים: הוא שאמר את דבריו כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא אחרת]: אמר ר' יוסי בר' יהודה: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על תכף לסמיכה שחיטה שצריך, על מה נחלקו — על הסמיכה עצמה, בית שמאי אומרים: אינו צריך, ובית הלל אומרים צריך.

ב ושוב חוזרים לעיקר המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. תנו רבנן [שנו חכמים]: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו (התאספו סביבו) תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו שאתה מביא? וכיון שהיה הלל ענו ושפל ברך, לא רצה לבוא עמם לידי ויכוח וסכסוך במקדש, ולכן שינה מפני השלום, אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה, שהרי עולה אינה קריבה אלא זכר וכשכש להם בזנבה (הניע את זנבה) שלא יראו היטב אם זכר או נקבה היא, והלכו להם.

וכיון שנודע מעשה זה, נראה היה שאף הלל ביטל את דעתו מפני דעת שמאי, ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה קבועה כמותן בענין זה. והיה שם זקן אחד שהיה מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל בענין זה, ושלח