שמתעכל וניתר קטרייהו [הקשר שלהם] ויתכן שאדם נטל רק כיס אחד, ולא לקח את הכיס השני.

א שנינו במשנה שאם זימנן בתוך הקן ומצא לפני הקן — אסורין. ומעירים: לימא מסייע ליה [האם לומר שמסייע לו] דבר זה לכלל לר' חנינא שאמר ר' חנינא: רוב וקרוב — הלך [לך] אחר הרוב! וכאן, מכיון שרוב היונים הם אלה הבאות מן העולם ולא מאלה שזימן, יש ללכת אחר הרוב ולאוסרם.

אמר אביי לדחות: כאן מדובר בדף, לוח עץ בולט המונח לפני כל הקינים, ושם נמצאות כל היונים, ולכן אין כאן ענין לרוב וקרוב. רבא אמר: כאן בשני קנין זו למעלה מזו עסקינן [עוסקים אנו]. כלומר, לא בקינים סתם, אלא דווקא באלה הנמצאות סמוכות זה לזה, ולא מבעיא [נצרכה] לומר אם זמן את הגוזלים שבקן התחתונה ולא זמן את היונים שבעליונה ומצא גוזלים בתחתונה ולא מצא בעליונה, דאסירן [שכולן אסורין], דאמרינן [שאנו אומרים]: הנך [אלה] שהיו בקן התחתון אזלו לעלמא [הלכו לעולם, לחוץ] והנך אשתרבובי אשתרבוב ונחות [ואלה שנמצאים שם השתרבבו וירדו] למטה,

אלא אפילו זמן בעליונה ולא זמן בתחתונה, ובא ומצא גוזלים בעליונה ולא מצא בתחתונה — הנך נמי אסירי [אלה שבעליונה גם כן אסורים], דאמרינן [שאנו אומרים]: הנך אזלו לעלמא [אלה שזימן מתחילה הלכו לעולם] והנך סרוכי סריך וסליקו [ואלה שבתחתונה נאחזו וטיפסו ועלו] למעלה, לכן יש לחשוש לכולם.

בשנינו במשנה שאם אין שם אלא הן — הרי אלו מותרין. ושואלים: היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אילימא [אם נאמר] במפורחין (בגוזלים היכולים כבר לפרוח), הלא איכא למימר [יש מקום לומר]: הנך אזלו לעלמא, והני אחריני נינהו [אלה שזימן הלכו לעולם, לחוץ, ואלה שנמצאים עכשיו אחרים הם].

אלא על כרחך מדובר כאן בגוזלים שהם רק מדדין (מקפצים) ממקום למקום. ומעתה לפי הכלל שבידינו אי דאיכא [אם מדובר שיש] קן יונים אחר בתוך חמשים אמה — ודאי אדדויי אדדו [קיפצו והלכו] מאותו קן, ואי דליכא [ואם אין] קן בתוך חמשים אמה — פשיטא [פשוט ומובן מאליו] שהם מותרין, כי מהיכן באו? שאמר מר עוקבא בר חמא: כל המדדה — אין מדדה יותר מחמשים אמה.

ומשיבים: לעולם דאיכא [שיש] קן אחר בתוך חמשים אמה, וכגון דקיימא [שעומד] הקן הנוסף בקרן זוית ולא בקו ישר עם הקן הראשון. מהו דתימא [שתאמר]: אדדויי אדדו [קיפצו והלכו] הגוזלים מקן אל קן, לכך קא משמע לן [השמיע לנו] כי כל היכא [מקום] שמדדה הגוזל והדר חזי לקניה [וחוזר ורואה את קינו] — עדיין הוא מדדה ואי [ואם] לא, שכשמתרחק שוב אינו יכול לראות עוד את קינו — לא מדדה הרחק מזה.

ג משנה בית שמאי אומרים: אין נוטלים את העלי (מדוך כבד שבו כרגיל כותשים את החיטים לעשות מהן דייסה) לצורך אחר ביום טוב כגון לקצב עליו (לחתוך עליו) את הבשר שיש בידו, ובית הלל מתירין. וכן, בית שמאי אומרים: אין נותנין את העור שהפשיטו מבהמה ששחטו היום לפני הדורסן לפני אלה הדורסים עליו בהליכתם, שהרי על ידי כך הם כמעבדים אותו. וכן לא יגביהנו את העור מתחילה ביום טוב, שהרי אינו ראוי ליום טוב ומשום כך הריהו מוקצה, אלא אם כן יש עמו כזית בשר, שאגב טלטול הבשר יכול לטלטל גם את העור, ובית הלל מתירין בשני המקרים.

ד גמרא תנא [שנה] החכם בתוספתא: ושוין בית שמאי ובית הלל שאם כבר קצב עליו, על העלי, את הבשר שהיה צריך ליום טוב — שאסור לטלטלו עוד ביום טוב, שהרי כלי זה מוקצה למלאכת איסור, ולא הותר לו לטלטלו לפי שעה אלא לצרכו.

אמר אביי: מחלוקת זו היא דווקא בעלי, אבל בתברא גרמי [בסדן עץ העשוי לשבור עליו עצמות] — דברי הכל מותר. ותוהים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא עלי תנן [שנינו במשנה] ומדוע נבוא לאסור דבר שלא נזכר בה?

ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] כי הוא הדין שאפילו תברא גרמי נמי [בסדן העשוי לשבור עליו עצמות גם כן] נחלקו, והאי דקתני [וזה ששנינו במשנה] עלי דווקא, הרי הוא כדי להודיעך כחן של בית הלל, שאפילו דבר שמלאכתו לאיסור נמי שרו [גם כן התירו] לטלטלו, על כן — קא משמע לן [משמיע לנו] שב"תברא גרמי" לא נחלקו כלל בית שמאי ובית הלל.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר; אמר אביי: לא נצרכה אלא אפילו תברא גרמי חדתי [בסדן העשוי לשבור עצמות שהוא חדש], מהו דתימא [שתאמר]: ממלך [שמא ימלך בדעתו] ולא תבר עלה [ישבור עליו עצמות] ויקצנו לצורך אחר, ואם כן אסור אף לטלטלו — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין חוששים לזה.

ושואלים: האמנם כן הוא, ובית שמאי לא חיישי לאמלוכי [אינם חוששים לאפשרות שימלך אדם בדעתו]? והתניא [והרי שנינו בתוספתא], בית שמאי אומרים: אין מוליכין ביום טוב טבח וסכין בידו אצל בהמה הרחוקה ממקומו כדי לשוחטה, ולא בהמה אצל טבח וסכין — שמא ימלך בדעתו ונמצא שהיה מטלטל שלא לצורך. ובית הלל אומרים: מוליכין זה אצל זה.

וכן, בית שמאי אומרים לשיטתם כי אין מוליכין תבלין ומדוך (העלי שכותשים בו) אצל המדוכה, ולא מדוכה אצל תבלין ומדוך, כי חוששים שבסופו של דבר יתחרט ונמצא מטלטל בחג שלא לצורך. ובית הלל אומרים: מוליכין זה אצל זה ואין חוששים לחרטה. הרי שבית שמאי חוששים שמא ימלך אדם בדעתו, ואוסרים עליו לטלטל דברים מחשש זה!

ודוחים: הכי השתא [כיצד אתה משוה]?! בשלמא [נניח] לגבי בהמה אתי לאמלוכי [יבוא, עשוי להמלך] וטעמו, שאמר: נשבק האי [נניח, נעזוב את זאת] הבהמה שהיא כחושה ומייתינא [ונביא] בהמה אחריתי [אחרת] השמינה מינה [ממנה]. ובקדרה נמי אתי לאמלוכי [גם כן יבוא, עשוי להמלך בדעתו], שאמר: נשבק האי [נניח, נעזוב את זאת] הקדרה, התבשיל, דבעיא [שהיא צריכה] תבלין ורבה בה הטירחה, ומייתינא אחריתי [ואביא אחרת] דלא בעיא [שאינה צריכה] תבלין ואפשר לבשלה כמות שהיא. אולם הכא [כאן] בתברא גרמי מאי איכא למימר [מה יש מקום לומר]? ממלך ולא תבר [שימלך בדעתו ולא ישבור את העצמות]? הרי כיון ששחטה את הבהמה — לתבירא קיימא [לשבירת עצמותיה היא עומדת], שהרי אי אפשר לאכלה ללא שבירת עצמותיה.

ה שנינו במשנה שבית שמאי אומרים: אין נותנין את העור לפני הדורסן. תנא [שנה החכם] בתוספתא: ושוין בית שמאי ובית הלל שמולחין עליו על עור זה בשר לצלי, ואין אומרים שבתוך כך נופל עליו מעט מלח ונמצא כמעבדו במליחה. אמר אביי: לא שנו אלא במליחה לצלי שאין מולחים אותו הרבה, אבל כשמולח לקדרה, כלומר, לצורך בישול הבשר בקדרה — לא אמרו, שבשר העומד לבישול צריך למולחו היטב מכל צד, והרבה מלח נשפך על העור.

ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] הלא במפורש "לצלי" תנן [שנינו בתוספתא] ולא לבישול?! ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו] שאפילו ההיתר למלוח עליו לצלי הוא דווקא כשמולח כדרך מליחה לצלי, אולם אם מולחו כעין קדרה שהוא יותר מן ההכרחי לפי הדין למליחת בשר — אסור.

תנו רבנן [שנו חכמים]: אין מולחין ביום טוב את החלבים של הבהמה שנשחטה אפילו ביום טוב כדי שלא יסריחו ואין מהפכין בהן משום שאינם ראויים לשימוש ביום טוב, והרי הם מוקצה. משום [משמו] של ר' יהושע אמרו: שוטחן את החלבים ברוח על גבי יתדות שלא יסריחו.

אמר רב מתנה: הלכה כר' יהושע. איכא דאמרי [יש שאומרים] שכך היתה הגירסה, אמר רב מתנה: אין הלכה כר' יהושע. על גירסה זו שואלים: בשלמא [נניח] למאן [לדעת מי] שאמר שהלכה כר' יהושע — אצטריך [הוצרך] הדבר להשמיענו, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כיון שבמחלוקת זו חולקים יחיד ורבים וכרגיל הלכה כרבים, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] רב מתנה שבענין זה הלכה כיחיד.

אלא למאן [לדעת מי] שאמר שאין הלכה כר' יהושע פשיטא [פשוט, מובן מאליו], הרי יחיד ורבים הלכה כרבים! ומסבירים, מהו דתימא [שתאמר] כי מסתבר טעמיה [טעמו] של ר' יהושע דאי לא שרית ליה [שאם לא תתיר לו] לאוורר את החלבים ממנע ולא שחיט [ימנע ולא ישחוט], על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין אנו חוששים לכך.

ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] הדבר מנתינת העור לפני הדורסן שנעשה מאותם הטעמים, ומותר לדעת בית הלל שהלכה כמותם?