מדובר כאן בעפר תיחוח שאינו צריך עוד כתישה,

ומקשים: גם בעפר תיחוח, והא קא עביד גומא [והרי הוא עושה גומה] על ידי עצם הוצאת העפר או הדקר מן המקום! ומשיבים: יש להסביר זאת כדברי ר' אבא. שאמר ר' אבא: החופר גומא בשבת, אם אינו צריך אלא לעפרה ואינו מעונין בעשיית בור — פטור עליה, משום שעשיית הגומה לא היתה מתוך רצון וכוונה תחילה לעשותה, אלא היא תוצאה של מעשה אחר, וכיון שאינו מעוניין ביצירת גומא זו אינו אלא כמקלקל והמקלקל אינו חייב במלאכת שבת ויום טוב.

א שנינו במשנה שאפר כירה מוכן הוא. על דברים אלה תוהים: אפר כירה מאן דכר שמיה [מי הזכיר את שמו]? כלומר, כיצד מגיעים הם לדבר באפר כירה שלא נזכר כלל קודם לכן, ולא דנו בו? אמר רבה: הכי קאמר [כך אמר], כך צריך להבין: ואפר כירה מוכן הוא. כלומר: הכל מודים גם כן שאפר כירה נחשב כמוכן, ומותר לכסות בו, ואין צריך להכינו במיוחד לשם כך מבעוד יום.

אמר רב יהודה אמר רב: לא שנו שאפר כירה נחשב מוכן לכיסוי, אלא כשהוסק מערב יום טוב וכבר מאז נעשה אפר, אבל אם הוסק ביום טוב עצמו — אסור. ואם האפר עדיין חם וראוי לצלות בו ביצה, הרי באותה שעה שהוא ראוי לשימוש איננו מוקצה, וכיון שכך מותר להשתמש בו גם לצורך הכיסוי.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: כשאמרו אפר כירה מוכן הוא — לא אמרו אלא שהוסק מערב יום טוב, אבל הוסק ביום טוב — אסור. ואם עדיין הוא חם וראוי לצלות בו ביצה — מותר.

ועוד אמרו: הכניס אדם עפר מבעוד יום לגנתו או לחורבתו כדי להשתמש בו לצרכים שונים — מותר גם לכסות בו את הדם. וכיוצא בו אמר רב יהודה: מכניס אדם מבעוד יום מלא קופתו (סלו) עפר ועושה בה בקופה זו ובעפר שבה כל צרכו.

בהלכה זו הוסיף ודרש מר זוטרא ברבים משמיה [משמו] של מר זוטרא רבה [הגדול] והגביל הלכה זו: והוא שייחד לו לעפר זה קרן זוית, שמוכיח שהכניסו כדי להשתמש בו לכל צרכיו, ולא הביאו עפר סתם לפזר על קרקע הבית, שאז נתבטל לקרקע ונעשה שוב מוקצה.

מיתיבי [מקשים על כך], ממה ששנינו: כוי (בעל חיים שהוא ספק חיה ספק בהמה), אין שוחטין אותו ביום טוב, כי קיים הספק אם הוא חיה וחייבים לכסות את דמו, או לא, ואם שחטו — אין מכסין את דמו. ואי איתא [ואם יש] מקום לדברי רב יהודה שיכול אדם לעשות בקופת העפר שלו מה שירצה, אם כן, אפילו אם הוא ודאי בהמה, לכסייה [שיכסה אותו] כדברי רב יהודה!

על קושיה זו תוהים: ולטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מקשה כך, הרי יכולת להקשות באותה מידה גם: לכסייה [שיכסהו] את דמו של הכוי באפר כירה, או שיכסהו בעפר שבא על ידי דקר נעוץ! אלא בהכרח יש להבין שמה שאמרו שלא יכסה את דם הכוי ביום טוב, מדובר דלית ליה [שאין לו] עפר מוכן לכסות בו, הכא נמי [כאן גם כן] יש לומר שאין לו קופת עפר המוכנה לצרכיו.

ושואלים: אי הכי [אם כך] שמדובר כאשר אין לו עפר מוכן מאי איריא [מה שייך, מדוע דווקא] אמר, הורה הלכה זו בכוי, שמצוות כסוי דמו הוא רק ספק, אפילו חיה שחייבים בכיסוי דמה ודאי נמי [גם כן] לא, שהרי הלכה כבית הלל שאין שוחטים!

ומשיבים: לא מבעיא קאמר [בלשון לא נצרכה נאמרה] ברייתא זו, וכך יש להבינה: לא מבעיא [אין צריך] לומר בחיה ועוף ודאי שאסור לשחוט אותם, אבל ספק — אימא [אמור] משום שמחת יום טוב לשחוט ולא לכסייה [שישחטנו ולא יכסה את דמו], שהרי יש כאן רק ספק מצוה, ותדחה מפני מצוות שמחה ביום טוב, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שלכתחילה לא ישחוט אם אין לו במה לכסות.