סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

פירוש שטיינזלץ

ונתקלקלו הלוים בשיר שלא ידעו איזה שיר עליהם לשיר בעת הקרבת תמיד של בין הערבים, אם של חול אם של ראש השנה, שהרי לא היה ברור אם יבואו עדים היום או לא, ומאז התקינו שלא יהו מקבלים את העדים לדיון ולקבוע שראש השנה הוא אלא עד שעת המנחה שהיא שעת הקרבת תמיד של בין הערבים, ועיברו את חודש אלול והיו מחשבים את חשבון קביעות המועדים מיום המחרת,

ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה (והלאה), אף על פי שלא עשו את חשבון קביעות המועדים אלא מלמחרת, בכל זאת היו נוהגין אותו היום שבאו בו העדים קדש שהרי סוף סוף ראש חודש הוא, וגם למחר נהגו קדש, שבו היו נוהגים את דיני ראש השנה לגבי הקרבת קרבנות וקביעת שאר המועדים. ואם כן רואים שהנהגת שני ימים טובים בראש השנה לא נעשתה מחמת ספק של גלויות, אלא חכמים תיקנו ששני הימים של ראש השנה יהיו כיחידה אחת, מפני הקושי המהותי שבקביעת ראש השנה.

אמר רבה: מזמן תקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך, ביצה שנולדה בזה — מותרת בזה. ומה עניינה של תקנה זו — דתנן כן שנינו במשנה]: משחרב בית המקדש, התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו חוזרים ומקבלין עדות החדש כל היום, שהרי שוב אין לחשוש לקלקול השיר והקרבנות במקדש, ואפשר לחזור למנהג העתיק. ולפי תקנה זו, בית הדין שידעו בקביעות החודש מתוך עדות העדים אכן לא קיימו שני ימי ראש השנה, והרחוקים שקיימו כן, הוא רק מתוך הספק ואחד מהם ודאי חול, ולכך ביצה שנולדה בראשון מותרת בשני.

אמר ליה [לו] אביי: והא [והרי] רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: ביצה אסורה! אמר ליה [לו] רבה: מה מקום לקושיה זו? אמינא לך אנא [אומר אני לך] דבר בשם גדול שבתנאים רבן יוחנן בן זכאי, ואת אמרת לי [ואתה אומר לי מדברי] רב ושמואל האמוראים]?!

ושואלים: ולרב ושמואל הלא קשיא מתניתין [קשה משנתנו], שהרי לפי המשנה התבטל כבר דינו המיוחד של ראש השנה! ומשיבים: לא קשיא [אינו קשה]: הא לן [זו לנו] לבני חוץ לארץ שלא שינו את מנהגם ועושים שני ימים טובים, הרי נשאר אצלם מנהג הקדמונים בתוקפו, וראש השנה דינו עדיין כיום אחד וקדושה אחת ארוכה, והא להו [וזה להם] לבני ארץ ישראל, כיון שביטל רבן יוחנן בן זכאי את המנהג לעשות את ראש השנה יומיים, הרי מאז שתי קדושות הן, גם אם נוהגים ראש השנה שני ימים טובים.

ורב יוסף אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה, שדבר זה לא הותר כלל. ומסבירים: מאי טעמא [מה הטעם] של רב יוסף — משום שאיסור הביצה בראש השנה הוי [הריהו] דבר שבמנין כלומר, דבר שנקבע על פי מנין והצבעת הסנהדרין בזמנו, לאחר שלא הגיעו עדים בזמנם לפני המנחה, וכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, שיש צורך בהצבעה אחרת להתיר אותו במפורש, ואיננו מותר מיד כאשר התבטל הטעם לתקנה ראשונה.

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה] את דעתי זו, שאף שטעם האיסור בטל, כיון שאסרוהו על פי מנין — האיסור עצמו לא בטל עד שיבטלוהו במפורש במנין חדש — דכתיב [לפי שנאמר]: "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה, כז), כלומר: לנשיכם. ואומר: "במשך היבל המה יעלו בהר" (שמות יט, יג). ונאמר עוד: "היו נכונים לשלושת ימים אל תגשו אל אשה" (שמות יט, טו). כלומר, אף שהאיסור מראשיתו היה רק מטעם מסויים, מכל מקום היה צורך גם להתירו במפורש, ולא די בכך שטעם האיסור התבטל.

וכן תניא [שנינו בברייתא], שבה מובע רעיון זה: כרם רבעי, פירות השנה הרביעית של כל נטיעה דינם כדין מעשר שני, ולכן היה בעליהם עולה לירושלים ושם היה אוכלם. ואם אינו יכול להביאם מפני רוחק הדרך או כובד המשא — פודה אותם בכסף במקומם, ומחלל את דמיהם בירושלים על פירות אחרים. אבל תיקנו שאת הפירות שבסביבות ירושלים לא היו פודים, אלא הביאו את פירות הכרם עצמם, וסביבות ירושלים נקבעו בתחום של מהלך יום אחד לכל צד. וזו היא תחומה: עלת מן הצפון, ועקרבת מן הדרום, לוד מן המערב, וירדן מן המזרח.

ואמר עולא, ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: מה טעם קבעו תקנה זו — כדי לעטר את שוקי ירושלים בפירות, שעל ידי תקנה זו נמצאים תמיד בירושלים פירות רבים מוכנים לאכילה.

ותניא [ושנינו עוד בברייתא]: כרם רבעי היה לו לר' אליעזר בן הורקנוס, תלמידו של רבן יוחנן בן זכאי, בין לוד לירושלים, במזרחה של לוד בצד כפר טבי, והיה איפוא בתוך תחום ירושלים לענין זה.

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר