"וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דויד לבד ונשיהם לבד משפחת בית נתן לבד ושניהם לבד" (זכריה יב, יב), שיהיו מפרידים בין הנשים והגברים. אמרו: והלא דברים קל וחומר: ומה לעתיד לבא בזמן שעליו נאמרה נבואה זו, שעוסקין בהספד, ודרך השרויים בצער שאין יצר הרע שולט בהם, שאינם מקילים ראש — בכל זאת אמרה תורה שיהיו אנשים לבד ונשים לבד. עכשיו, שעסוקין בשמחה של בית השואבה וכדרך השמחים הריהם מקילים ראשם ויצר הרע שולט בהם — על אחת כמה וכמה שראוי שיהיו לחוד.

כיון שהבאנו כתוב זה על ההספד באחרית הימים, שואלים: הא הספידא מאי עבידתיה [הספד זה מה מעשהו], על איזה מאורע נעשה אותו הספד? ומשיבים: פליגי [נחלקו] בה בשאלה זו ר' דוסא ורבנן [וחכמים]. חד [אחד מהם] אמר: הספד זה הוא על משיח בן יוסף שנהרג במלחמת גוג ומגוג לפני שתבוא הגאולה השלימה על ידי משיח בן דוד, וחד [ואחד מהם] אמר: הספד זה הוא על יצר הרע שנהרג.

ושואלים: בשלמא [נניח] לשיטת מאן [מי] שאמר כי הספד זה הוא על משיח בן יוסף שנהרג — היינו דכתיב [הוא שנאמר]: "והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד" (זכריה יב, י). אלא לשיטת מאן [מי] שאמר כי על יצר הרע שנהרג נערך מספד זה — האי הספידא בעי למעבד [לזה הספד צריך לעשות]? הרי לכך שמחה בעי למעבד [צריך היה לעשות]! ואם כן אמאי [מדוע] בכו?

ומשיבים: כדדרש [כפי שדרש] ר' יהודה בענין זה, ובדרשתו מסביר גם את ההספד. שאמר: לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני צדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם יצר הרע כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה בלבד. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים: היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה! ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם, שנאמר: "כה אמר ה' צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא" (זכריה ח, ו) וזהו המספד הנזכר שם.

וכיון שדיברו ביצר הרע, בציור דמותו ובמלחמה בו, מביאים מה שאמר רב אסי: יצר הרע בתחילה שמפתה את האדם דומה לחוט של בוכיא [של עכביש] ולבסוף דומה כעבותות העגלה, שנאמר: "הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה" (ישעיה ה, יח), שבתחילה הפיתוי הוא כקורים דקים שאינם נראים ("שוא") ולבסוף לכשמתפתה האדם, הריהו קושרו אליו בחוזק כעבותות של עגלה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: משיח בן דוד שעתיד להגלו‍ת במהרה בימינו, אומר לו הקדוש ברוך הוא: שאל (בקש) ממני דבר ואתן לך מה שאתה מבקש, שנאמר: "אספרה אל חק ה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך. שאל ממני ואתנה גוים נחלתך ואחוזתך אפסי ארץ" (תהלים ב, ז-ח). וכיון שראה משיח בן יוסף אשר בא לפניו, שהוא נהרג, אומר לפניו, לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! איני מבקש ממך אלא חיים שלא אהרג כמוהו. אומר לו הקדוש ברוך הוא: חיים, עד שלא אמרת בקשה זו כבר התנבא עליך דוד אביך בדיוק בענין זה, שנאמר: "חיים שאל ממך נתתה לו אורך ימים עולם ועד" (תהלים כא, ה).

א דרש ר' עוירא ואיתימא [ויש אומרים] שהיה זה ר' יהושע בן לוי: שבעה שמות יש לו ליצר הרע: הקדוש ברוך הוא קראו "רע", שנאמר: "כי יצר לב האדם רע מנעריו" (בראשית ח, כא). משה קראו בכינוי "ערל", שנאמר: "ומלתם את ערלת לבבכם" (דברים י, טז). דוד קראו "טמא", שנאמר: "לב טהור ברא לי אלהים" (תהלים נא, יב), ומדייקים: מכלל דאיכא [מכאן שיש] לב טמא והוא היצר הרע.

שלמה קראו "שונא", שנאמר: "אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים, כי גחלים אתה חותה על ראשו וה' ישלם לך" (משלי כה, כא-כב). אל תקרי (תקרא) "ישלם לך" אלא "ישלימנו לך", כלומר: שה' יעשה שיהיה יצר האדם שלם עימו ויאהבנו ולא יסיתנו לחטוא ובדרך זו להביאו לאבדון.

ישעיה הנביא קראו "מכשול", שנאמר: "סלו סלו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי" (ישעיה נז, יד). יחזקאל קראו "אבן", שנאמר: "והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" (יחזקאל לו, כו). יואל קראו "צפוני", שנאמר: "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" (יואל ב, כ). על כתוב זה תנו רבנן [שנו חכמים]: בכוונת הכתוב "ואת הצפוני ארחיק מעליכם" — זה יצר הרע, ומדוע נקרא "צפוני" — שצפון ועומד בלבו של אדם.

"והדחתיו אל ארץ ציה ושממה" (יואל ב, כ) — למקום שאין בני אדם מצויין שלא יוכל להתגרות בהן. ומה מעשיו ונזקיו של יצר זה? "את פניו אל הים הקדמוני" (יואל ב, כ) — שנתן עיניו במקדש ראשון ("קדמוני" — מלשון מוקדם) והחריבו והרג תלמידי חכמים שבו. "וספו אל הים האחרון" — שנתן עיניו במקדש שני ("אחרון") והחריבו, והרג תלמידי חכמים שבו. "ועלה באשו ותעל צחנתו" (יואל ב, כ) — מפני שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל (כלומר, בלשון נקיה — ישראל), שיצר הרע מפתה את ישראל יותר מבני כל אומה אחרת. "כי הגדיל לעשות" (יואל ב, כ) — אמר אביי: ובתלמידי חכמים מתגרה יותר מכולם.

וכעין ראיה לדבר כי הא [כפי מעשה זה] שאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא [שמע אדם אחד שאמר לאשה אחת]: נקדים וניזיל באורחא [ונלך בדרך]. כיון ששמע, אמר אביי בלבו: איזיל אפרשינהו מאיסורא [אלך ללוותם ועל ידי כך אפריש אותם מן האיסור] שהם מתכוננים ודאי לעשות יחד. אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא [הלך אחריהם שלוש פרסאות בתוך האגם] במקום הקנים, והם היו מהלכים בדרך ולא עשו כל רע. כי [כאשר] הגיעו לפרשת דרכים אשר ממנה היה יכול כל אחד מהם לפנות למקומו, הוו פרשי מהדדי [היו נפרדים זה מזו], ובתוך כדי כך שמעינהו דקא אמרי [שמע אותם שהם אומרים]: אורחין רחיקא [דרכנו רחוקה], כלומר: רב המרחק בין מקומות מגורינו ושוב איננו יכולים להמשיך ללכת באותה דרך, ואולם אילו היינו יכולים להמשיך ללכת באותה דרך, הרי שהיתה צוותין בסימא [חברתנו נעימה].

אמר אביי: אי מאן דסני לי הוה [אם מי ששונא לי היה זה], כלומר: אלו הייתי אני בעצמי במצב זה, לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה [הייתי יכול להעמיד עצמי] ולהתאפק מלחטוא. כיון שכך ראה בעצמו חסרון גדול זה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא [הלך נשען על בריח הדלת] והיה מהרהר ומצטער. אתא ההוא סבא, תנא ליה [בא זקן אחד, שנה לו]: כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ולכן אין על אביי להצטער כל כך, שלפי גדולתו כך גם יצרו גדול.

אמר ר' יצחק: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, שנאמר: "רק