כתנאי [כתנאים], שכבר נחלקו בענין זה דתנן [שכן שנינו במשנה] במסכת ערכין: המנגנים בכלי הנגינה שבמקדש עבדי כהנים היו, אלו דברי ר' מאיר. ר' יוסי אומר: משפחת בית הפגרים ומשפחת בית צפריא, ומהעיר אמאום היו, שהיו ישראלים מיוחסים עד שהיו משיאין את בנותיהם לכהונה, ולא היו עבדים.

ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר: לוים היו. מאי לאו בהא קא מיפלגי [האם לא בנושא זה נחלקו] דמאן [שמי] שאמר כי עבדים היו המנגנים, קסבר [סבור הוא]: עיקר שירה בפה והנגינה אינה אלא ליווי שאינו עיקרי ולכן יכלו להיות המנגנים אף עבדים. ומאן [ומי] שאמר שלויים היו המנגנים, קסבר [סבור הוא]: עיקר שירה בכלי, ולכן היו המנגנים צריכים להיות לויים, שהרי עושים הם את עבודת הלויים בשירה, אבל ישראלים פסולים לכך.

ומקשים: ותסברא [וסבור אתה] שאפשר לפרש כן?! שהרי לפי הסברך זה, ר' יוסי מאי קסבר [מה הוא סבור]? אי קסבר [אם סבור הוא] כי עיקר שירה בפה היא — אם כן אפילו עבדים נמי [גם כן] יכולים לנגן, ומדוע אם כן היה צריך לכך משפחות מיוחסות מישראל, ואי קסבר [אם סבור הוא] שעיקר שירה בכלי — אם כן לוים אין [כן] ישראלים לא!

אלא אין ממש בפירוש זה, ויש לומר: דכולי עלמא [לדעת הכל] עיקר שירה בפה והנגינה בכלי אינה עיקר. אלא בהא קא מיפלגי [בזו נחלקו]: דמר [שחכם זה] סבר: הכי הוה [כך היה] המעשה, שעשו זאת עבדים, ומר [וחכם זה] סבר: הכי הוה [כך היה] המעשה, שעשו זאת ישראלים מיוחסים.

ושואלים: אם כן למאי נפקא מינה [מה יוצא מזה] אם כך או כך היה המעשה? ומשיבים: יש מכאן מסקנה לענין אם מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשר קא מיפלגי [חלוקים הם], האם העובדה שאדם אחד או אבותיו היו מן המנגנים על הדוכן במקדש משמשת הוכחה לגבי כשרות ייחוסו או לגבי זכותו במעשרות.

מאן [מי] שאמר שעבדים היו המנגנים, קסבר [סבור הוא] שאין מעלין מדוכן לא לענין יוחסין (כשרות יחוסו) ולא למעשר. ומאן [ומי] שאמר שישראל היו המנגנים קסבר [סבור הוא]: כי מעלין היו מדוכן לענין יוחסין, לומר שכל המנגנים ישראלים כשרים היו, אבל לא למעשר. ומאן [ומי] שאמר כי לוים היו קסבר [סבור]: מעלין מדוכן בין ליוחסין בין למעשר.

א עד כאן דנו על פי שיטת רב יוסף, ואילו ר' ירמיה בר אבא אמר: מחלוקת ר' יוסי בר' יהודה וחכמים היא דווקא בשיר של שואבה, שר' יוסי בר יהודה סבר: שמחה יתירה נמי [גם כן] דוחה את השבת, ורבנן סברי [וחכמים סבורים]: שמחה יתירה אינה דוחה את השבת. אבל בשיר של קרבן — לדברי הכל אף הנגינה עבודה היא, ודוחה את השבת.

מיתיבי [מקשים] על דעת רב יוסף שנחלקו בשיר שעל הקרבנות, ממה ששנינו: שיר של שואבה דוחה את השבת, אלו דברי ר' יוסי בר יהודה, וחכמים אומרים: אף יום טוב אינו דוחה. הרי מפורש שנחלקו בענין שיר של שואבה, ואם כן הרי זו תיובתא [קושיה חמורה] על דעת רב יוסף! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא ונדחו דבריו.

ומציעים: לימא [האם לומר] מכאן ולהסיק מברייתא זו כי בשיר של שואבה דווקא הוא דפליגי [שנחלקו], אבל בשיר של קרבן — דברי הכל דוחה את השבת, ואם כן לימא תיהוי תיובתא [האם לומר שתהא זו קושיא חמורה] על דעת רב יוסף בתרתי [בשתים], בשני נושאים!

אמר [יכול היה לומר] לך רב יוסף: פליגי [חלוקים הם] בשיר של שואבה, והוא הדין שחלוקים הם אף בשיר של קרבן. והאי דקמיפלגי [וזה שנחלקו] בשיר של שואבה דווקא — להודיעך כחו של ר' יוסי בר יהודה כמה הפליג בשיטתו שאפילו נגינה של שואבה נמי דחי [גם כך דוחה] את השבת.

ומקשים: והא קתני [והרי שונה] התנא במשנתנו: זהו חליל של בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב, ונדייק: זהו, החליל של בית השואבה הוא שאינו דוחה, אבל של קרבן — דוחה, ואם כן מני [כדעת מי היא] משנתנו? אי נימא [אם נאמר] כדעת ר' יוסי בר יהודה — האמר [הרי אמר] שיר של שואבה נמי [גם כן] דוחה את השבת! אלא לאו רבנן [האם לא כשיטת חכמים] היא משנתנו ותיובתא [וקושיה חמורה] היא על דעת רב יוסף בתרתי [בשני דברים]! ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] היא.

ושואלים: לגופו של דבר, מאי טעמא דמאן דאמר [מה הטעם של מי שאומר] שעיקר שירה בכלי? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצצרות ועל ידי כלי דויד מלך ישראל" (דברי הימים ב' כט, כז), משמע ש"שיר ה'" על הקרבן הוא זה המתנגן בחצוצרות ושאר כלי נגינה.

ומוסיפים לשאול: מאי טעמא דמאן דאמר [מה טעמו של מי שאומר] כי עיקר שירה בפה? ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ויהי כאחד למחצרים ולמשררים להשמיע קול אחד" (דברים הימים ב' ה, יג) וכיון שפרט לחצוצרות לא הוזכרו כלי הנגינה אחרים יחד עם המשוררים, משמע שעיקר השיר הוא על ידי המשוררים בפה. שכן החצוצרות אינן עשויות לנגינה ואינן נחשבות ככלי שיר, אלא היו עשויות לתקיעות התמידים והמוספים.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר הסובר כי עיקר השיר הוא בפה גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: "ויאמר חזקיה וגו' ". ומכאן שעיקר שירה בכלי! ומשיבים: הכי קאמר [כך, לדעתו אמר]: "החל שיר ה'" משמע — בפה שהוא עיקר השיר, "על ידי כלי דויד מלך ישראל" — לבסומי קלא [להמתיק את הקול] שאין כלי הנגינה אלא כליווי לשירה.

ושואלים: ואידך נמי [והאחר הסובר כי עיקר השיר בכלי, גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: "ויהי כאחד למחצרים ולמשררים", ומכאן שעיקר השיר הוא בפה! ומשיבים: לשיטה שעיקר שירה בכלי הכי קאמר [כך אמר]: משררים דומיא [בדומה] דמחצצרים, מה מחצצרים כוונתו בודאי בכלי — אף משוררים עושים עבודה זו בכלי.

ב משנה מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו. וכך היה הסדר: במוצאי יום טוב הראשון של חג ירדו הכהנים והלויים מעזרת ישראל לעזרת נשים שלמטה ממנה ומתקנין שם תיקון גדול כאשר יבואר. מנורות של זהב היו שם בעזרה על גבי עמודים וארבעה ספלים של זהב בראשיהם, וארבעה סולמות לכל אחד ואחד מן העמודים הללו, וארבעה ילדים מפירחי כהונה (כהנים צעירים) ובידיהם היו כדים של מאה ועשרים לוג שהן מטילין שמן לכל ספל וספל. מבלאי (מן הבגדים הבלויים) של מכנסי כהנים ומהמייניהן (ומאבנטיהם), מהן היו מפקיעין (מתירים וקורעים) ועושים מהם פתילות למנורות אלה, ובהן היו מדליקין. והאור היה גדול כל כך, עד שלא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה.

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם של הבאים להשתתף בשמחה