רגל בפני עצמו הוא לענין ששה דברים שסימנם פז"ר קש"ב. והן: שהיה לו פייס (גורל) בפני עצמו, שלקרבנות חג הסוכות היה סידור מיוחד לחלקם בין כל עשרים וארבעה משמרות הכהנים ואילו בשמיני עושים הכהנים פייס מיוחד עבור הקרבנות שמקריבים ביום זה. וכן יש לו זמן (ברכת "שהחיינו") בפני עצמו. והוא רגל בפני עצמו, שאין חלות בו מצוות חג הסוכות. ומביאים בו קרבן בפני עצמו, שאין קרבנות יום השמיני על פי סדר קרבנות חג הסוכות. ושירה ששרים הלווים על הקרבן, בשמיני היא כשיר בפני עצמו, שאינו כשיר הקרבנות בסוכות. וברכה בפני עצמו שמזכירים בכל הברכות והתפילות יום שמיני עצרת.

א משנה במשנה זו מפרטים את האמור במשנה הראשונה בפרק. החובה לגמור את ההלל והשמחה (הבאת קרבנות שלמי שמחה ואכילתם) בחג הסוכות הם תמיד שמונה ימים, ומבארים כיצד עניינו — מלמד שחייב אדם באמירת הלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג.

ב גמרא שואלים: מנא הני מילי [מניין דברים אלה] שחייבים בשמיני בשמחת החג — דתנו רבנן [ששנו חכמים]; נאמר בחג הסוכות, "והיית אך שמח" (דברים טז, טו) ולמדים מכאן: לרבות לילי יום טוב האחרון, שאף בהם קיימת חובת השמחה, באכילת בשר שלמים שהוקרבו מאתמול. ושואלים: או אינו אלא יום טוב הראשון הוא שבא פסוק זה לרבות? ועל כך משיבים: כשהוא אומר "אך" הרי זו לשון מיעוט, וחלק לילה זה משאר ימי החג.

ושואלים עוד: ומה ראית לרבות לילי יום טוב האחרון ולהוציא לילי יום טוב הראשון לענין שמחה, שלא יוקרבו שלמי שמחה בערב החג ויאכלום למחרת? ומשיבים: מרבה אני לילי יום טוב האחרון שיש שמחה לפניו ביום הקודם, ומסתבר שהכוונה שתהא השמחה נמשכת והולכת, ומוציא אני את לילי יום טוב הראשון שאין שמחה לפניו, שאין חובה להקריב בערב החג קרבנות מיוחדים.

ג משנה מצות סוכה שבעה ימים. כיצד מקיימים שיהו אלה שבעה ימים שלמים, גמר מלאכול ביום השביעי לא יתיר את סוכתו מיד, לפי שחובת הסוכה קיימת עד סוף היום השביעי. אבל בכל זאת מוריד את הכלים מן הסוכה מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג שצריך שיהיו לו כלים בביתו ביום זה.

ד גמרא ושואלים: אין לו כלים להוריד מהו, מה יעשה? ותוהים: אין לו כלים?! אלא כי אשתמש במאי אשתמש [כאשר השתמש ואכל במשך החג במה השתמש]? אלא כך יש לשאול: אין לו מקום להוריד כליו שאין יכול לסדר הכל בדירתו בו ביום וחייב להמשיך לאכול בסוכה מהו? מה יעשה כדי להדגיש שאינו אוכל בסוכה לשם מצות סוכה אלא משום נוחיותו ולא יעבור על "בל תוסיף"? רב חייא בר רב אמר: פוחת בה ארבעה שמוריד מסכך הסוכה ארבעה טפחים ופוסל את הסוכה בכך. ור' יהושע בן לוי אמר: מדליק בה את הנר דבר שאסור לעשות בסוכה בימי החג.

ומעירים: ולא פליגי [נחלקו] בהלכה, אלא הא לן [זה לנו] לאנשי חוץ לארץ והא להו [וזה להם] לבני ארץ ישראל, שבני ארץ ישראל פוחתים מן הסוכה, משום שכבר עבר זמן חיובה, אבל בני חוץ לארץ היושבים בסוכה גם בשמיני משום ספק שביעי צריכים לעשות בה דבר אחר להיכר.

ושואלים: הא תינח [זה נוח] אם היתה זו סוכה קטנה שהרי אמרנו (לעיל סוכה כט, א) שבסוכה קטנה אין מדליקין את הנר, אולם אם היתה זו סוכה גדולה שאין איסור להדליק בה נר מאי איכא למימר [מה יש לומר] מה עושים כדי להבחין שאינו יושב בה משום החג? ומשיבים: דמעייל [שמכניס] בה מאני מיכלא [כלי אוכל] קדירות שבישלו בהן אוכל. שאמר רבא: מאני מיכלא [כלי אוכל] — בר ממטללתא [חוץ לסוכה], מאני משתיא [כלי שתיה] — במטללתא [בתוך הסוכה], ומתוך שמכניס בסוכה כלי אוכל, הרי זה סימן שאין זו סוכה של מצוה.

ה משנה ניסוך המים שהיה בחג במקדש כיצד היה נעשה? צלוחית (קנקן) של זהב מחזקת (המכילה) שלשה לוגים היה ממלא מן השילוח. הגיעו מביאי הצלוחית לשער המים שהוא אחד משערי העזרה (ונקרא כן מפני שהיו מכניסים דרכו את מי הניסוך למקדש), תקעו והריעו ותקעו לאות שמחה. עלה הכהן המנסך בכבש של המזבח ופנה לשמאלו שהיא קרן מערבית דרומית של המזבח, ושני ספלים של כסף היו שם שלתוכם היה מנסך. ר' יהודה אומר: של סיד היו, אלא שהיו מושחרין פניהם מפני היין ולכן היו דומים לכסף. ואותם ספלים מנוקבין היו סמוך לשוליהם