העושה לולב לעצמו (אבל לא לאחרים) בערב החג, אומר בשעת עשייה: "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". נטלו לצאת בו בתוך החג אומר: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב". ואף על פי שבירך עליו ברכה זו ביום ראשון — חוזר ומברך עליו אותה ברכה כל שבעה בזמן שנוטלו. העושה סוכה לעצמו אומר: "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה ". נכנס לישב בה אומר: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה", וכיון שבירך יום ראשון שוב אינו מברך בשאר הימים, שכל הימים נחשבים כיחידה אחת.

ומעתה קשיא [קשה] מדין לולב שבברייתא זו שמברכך עליו כל שבעה, על הדין שאמר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן בלולב שמברך עליו יום ראשון בלבד, וכן קשיא [קשה] מדין סוכה שבברייתא זו שמברך עליה יום אחד בלבד, על הדין שאמר ר' יוחנן בסוכה שמברך עליה כל שבעה!

ומעירים: בשלמא [נניח] כי מדין לולב על דין לולב לא קשיא [קשה], כי ניתן לומר: כאן בברייתא שאמרו מברך עליו בכל יום הרי זה בזמן שבית המקדש קיים שהרי מצותו במקדש כל שבעה, וכאן שאמר ר' יוחנן שאינו מברך על הלולב אלא יום אחד בלבד, הוא בזמן שאין בית המקדש קיים. אלא מדין סוכה על דין סוכה קשיא [קשה], שלדברי ר' יוחנן משמע כי ישיבה בסוכה בשבעת ימי החג היא שבע מצות נפרדות, ומברייתא זו נראה שאינה אלא מצוה אחת בלבד!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא ולא בדין זה בלבד אלא בבעיה כוללת יותר. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: תפילין, כל זמן, כלומר: כל פעם שמניחן — מברך עליהן מחדש, אלו דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא פעם אחת ביום, בשחרית בלבד. ונראה כי אף בסוכה נחלקו אם מברך בכל פעם שבא לקיים את המצוה, או שמברך בפעם הראשונה שחלה עליו המצוה, ושוב אינו מוסיף לברך.

בענין תפילין אתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים בהלכה; אביי אמר: הלכתא [הלכה] כשיטת רבי, ורבא אמר: הלכתא כרבנן [הלכה כשיטת חכמים], שאין מברך אלא שחרית. אמר רב מרי ברה דבת [בנה של בתו] של שמואל: חזינא ליה לרבא דלא עביד כשמעתיה [ראיתי את רבא שאינו נוהג כשיטתו] שמברכים רק פעם אחת, אלא מקדים וקאי ועייל [ועומד ונכנס] לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה [ויוצא ורוחץ ידיו] ומנח [ומניח] תפילין ומברך עליהן, וכי איצטריך זמנא אחרינא [וכאשר הוא נזקק פעם אחרת] לצרכיו עייל [הריהו נכנס] לבית הכסא ונפיק ומשי ידיה [ויוצא ורוחץ ידיו] ומנח [ומניח] תפילין ומברך, ואנן נמי [ואנחנו גם כן] בדין סוכה כשיטת רבי עבדינן [אנו עושים], ומברכין כל שבעה ימים.

ועוד בענין תפילין אמר מר זוטרא: חזינא ליה [ראיתי] את רב פפי, דכל אימת דמנח [שבכל פעם שהיה מניח] תפילין היה מברך ברכה חדשה. רבנן דבי [חכמים של בית מדרשו] של רב אשי, כל אימת דמשמשי בהו מברכי [כל פעם שהיו ממשמשים בהם בתפילין היו מברכים].

א אמר רב יהודה אמר שמואל: מצות לולב לענין ברכה, היא כל שבעה ימים של החג. ור' יהושע בן לוי אמר: יום ראשון של החג — מצות לולב מן התורה וצריכה ברכה. מכאן ואילך — אינה אלא מצות זקנים, כלומר: תקנת חכמים היא, זכר למקדש ואינה צריכה ברכה. ור' יצחק אמר: כל יומא [יום] מחג הסוכות מצות זקנים. ותוהים: ואפילו יום ראשון?! והא קיימא לן [והרי מוחזק בידינו] שמצות נטילת לולב ביום הראשון היא דאורייתא [מן התורה]! ומתקנים: אימא [אמור]: בר [חוץ] מיום ראשון. ושואלים: אי הכי [אם כך] אתה מפרש — היינו [הרי זו בדיוק] שיטתו של ר' יהושע בן לוי! ומתרצים: אימא [אמור] ותקן בלשון: וכן אמר ר' יצחק, כדברי ר' יהושע בן לוי.

ומעירים, ואף רב סבר: כל שבעה מצות לולב וחובה לברך עליה כל שבעת הימים, אף על פי שחוץ מן היום הראשון אינה מן התורה. שאמר ר' חייא בר אשי אמר רב בענין דומה: המדליק נר של חנוכה, אף על פי שאינו אלא מדברי סופרים — צריך לברך. ר' ירמיה אמר: הרואה נר של חנוכה, אף על פי שלא הדליק בעצמו — צריך לברך. ושואלים: מאי [מה] מברך? אמר רב יהודה: ביום הראשון המדליק מברך שלש ברכות ("להדליק נר של חנוכה", "שעשה נסים", "שהחיינו"); ואילו הרואה אינו מברך אלא שתים ("שעשה נסים", "שהחיינו"), מכאן ואילך, מיום השני והלאה, המדליק את הנרות מברך שתים ("להדליק נר של חנוכה", "שעשה נסים"), והרואה מברך אחת ("שעשה נסים").

ומאי [ומה] הוא נוסח הברכה שמברך על הדלקת הנרות: "ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה". על לשון הברכה שואלים: והיכן צונו דבר זה? שהרי הדלקת נרות חנוכה ודאי לא נצטוינו עליה בתורה! ומשיבים: ממה שנאמר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך. על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל" (דברים יז, ט-יא). ורב נחמן בר יצחק אמר שלמדים את הדבר ממה שנאמר "שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך" (דברים לב, ז), וכל המקיים דברי חכמים — מקיים מצוות אלה שבתורה.

ומבררים: מאי [מה, איזה ברכה] הריהו ממעט מיום שני של חנוכה והלאה? — ממעט ברכת זמן ("שהחיינו") שאומרים רק פעם ביום הראשון. ושואלים: אימא ממעט [אמור שימעט] את ברכת הנס "שעשה נסים")? ומשיבים הלא נס כל יומא איתיה [בכל יום ישנו]. על כל פנים מדברי רב למדנו שמברכים גם על מצוה שמדברי חכמים בלבד וכן אם כן הדין גם בלולב כל שבעה. רב נחמן בר יצחק מתני לה בהדיא [היה שונה הלכה זו במישרין] ולא הוצרך ללמדה בעקיפין מדבר אחר, שאמר רב: כל שבעה מצות לולב לענין ברכה.

ב תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: העושה סוכה לעצמו, אומר: "ברוך... שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". נכנס לישב בה, אומר: "ברוך... אשר קדשנו במצוותיו וציונו לישב בסוכה". היתה הסוכה עשויה כבר ועומדת מקודם, שלא נעשתה לשם מצוה, אם יכול לחדש בה דבר בבניינה לשם מצות סוכה, הריהו מברך "שהחיינו", ואם לאו — לכשיכנס לישב בה בסוכות מברך שתים: "לישב בסוכה", ו"שהחיינו". אמר רב אשי: חזינא ליה [ראיתי אותו] את רב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא [שהיה אומר את כולן את כל הברכות הללו על כוס הקידוש]; "שהחיינו" ו"לישב בסוכה".

תנו רבנן [שנו חכמים]: היו לפניו מצות הרבה, אומר: ברוך... אשר קדשנו במצותיו וצונו על המצות. ר' יהודה אומר: מברך על כל אחת ואחת בפני עצמה. אמר ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא בר פפא: הלכתא [הלכה] כר' יהודה. ואמר ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא בר פפא: מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה — דכתיב [שנאמר]: "ברוך ה' יום יום" (תהלים סח, כ), ועל לשון הכתוב יש לשאול וכי ביום בלבד מברכין אותו, ובלילה אין מברכין אותו? ואם כן, מה משמעות לשון "יום יום"? אלא בא הכתוב לומר לך: בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו, שבכל יום מימות החול יש לברך בנוסח המתאים לימות החול, אם נתחדש דבר ביום זה (כגון שהוא שבת, או חג, או נתחדשה בו מצוה) יש לברכו בברכה אשר נוסחה מתאים לאותו יום או מאורע, הכי נמי [כאן גם כן] — בכל דבר ודבר תן לו מעין ברכותיו המיוחדות לו, ואל תצרף את הברכות כולן.

כיון שהזכרנו שלשלת מסורת זו, מביאים עוד ממה שאמר ר' זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר' חנינא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; מדת בשר ודם — כלי ריקן