אמרי [אומרים]: באמת לדידהו נמי לא דחי [להם, לבני ארץ ישראל גם כן אינו דוחה] את השבת, ולא כפי שאמרנו. ושואלים: ואלא קשיא הני תרתי [קשה מה ההבדל שבין שני מקורות אלה]; דתנא חדא [ששנה במקום אחד] כל העם מוליכין את לולביהן בשבת להר הבית ותניא אידך [ושנינו בברייתא אחרת] שמוליכים לבית הכנסת, ומתרצינן [ואנו מתרצים] קושי זה באמרנו: כאן שאמרנו שמוליכים לולביהם להר הבית — הרי זה בזמן שבית המקדש קיים, כאן שאמרנו שמוליכים לולביהם לבית הכנסת — הרי זה בזמן שאין בית המקדש קיים. הרי שאף משחרב בית המקדש, היו בני ארץ ישראל מקיימים מצוות לולב אף בשבת (אם כי בבית הכנסת ולא כבעת עמוד המקדש על מכונו) ונמצאת שבת נדחית על ידם!

ודוחים: לא, אידי ואידי [זה וזה] בזמן שבית המקדש קיים דווקא, ולא קשיא [ואינו קשה] משינוי הלשון; כי בשתי הברייתות מדובר בבני ארץ ישראל בזמן שבית המקדש קיים, כאן שאמרנו שמוליכים למקדש — מדובר באנשים הסמוכים למקדש, כאן שאמרנו כי מוליכים לבית הכנסת, מדובר בגבולין בשאר מקומות בארץ ישראל, שהיו יודעים אז בדיוק זמן קביעת החודש. אבל משחרב בית המקדש, שוב אין מצות לולב דוחה את השבת לא בחוץ לארץ ולא בארץ ישראל.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: מאי שנא [במה שונה] לולב, דעבדינן ליה [שעושים אנו אותו] גם בימינו שבעה ימים זכר למקדש, ומאי שנא [ובמה שונה] ערבה דלא עבדינן ליה [שאין אנו עושים אותה] שבעה ימים זכר למקדש? אמר ליה [לו] רבה: הואיל ואדם יוצא ידי חובתו בערבה שבלולב ואין צורך בזכרון נוסף. אמר ליה [לו] אביי: אין הדבר מספיק, שהרי ההוא משום לולב הוא דקא עביד ליה [שעושה זאת], שנוטל את הערבה בין מיני הלולב, וכי תימא דקא מגבה ליה והדר מגבה ליה [ואם תאמר שהוא מגביה אותה וחוזר ומגביה אותה], פעם אחת למצוות ארבעת המינים ופעם שניה לזכר ערבה שבמקדש, והא מעשים בכל יום דלא קא עבדינן הכי [שאין אנו עושים כך] ואין מגביהים פעמיים!

אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: לולב שמצותו דאורייתא [מן התורה] — עבדינן [עושים אנו] גם בימינו שבעה ימים זכר למקדש, ערבה שמצותה דרבנן [מדברי סופרים], בלבד — לא עבדינן לה [אין עושים אותה] שבעה זכר למקדש.

ושואלים: למאן [לשיטת מי] אמר רבא דברים אלה? אילימא [אם תאמר] כי לשיטת אבא שאול אמר זאת, האמר [הרי אמר] "ערבי נחל" כתיב [נאמר] בלשון רבים והן שתים, אחת ללולב ואחת למקדש ואם כן לדעתו הדבר מפורש בתורה. אי לרבנן [אם לדעת חכמים], הלא הלכתא גמירי לה [בהלכה למשה מסיני למדו אותה], שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות הנטועות בסדר מסויים בתוך שדה בית סאה, שבגללן מותר לחרוש שדה סמוך לשנת השמיטה, על אף שבדרך כלל יש להוסיף מן החול על הקודש, וכן מצות ערבה שבמקדש וניסוך המים על המזבח בחג הסוכות, הם הלכה למשה מסיני.

אלא יש לדחות תירוץ זה, ולומר בסגנון אחר: אמר רב זביד משמיה [משמו] של רבא: לולב דאית ליה [שיש לו] עיקר מן התורה, שהרי מצותו כתובה במפורש — בגבולין עבדינן ליה [עושים אנו אותו] שבעה ימים זכר למקדש, אבל ערבה דלית לה [שאין לה] עיקר מן התורה, שאין מצוותו כתובה במפורש — בגבולין לא עבדינן [אין אנו עושים] שבעה ימים זכר למקדש.

א בענין זה של הערבה במקדש אמר ריש לקיש: כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח על אף שכרגיל אסור להם להכנס לשם מפני מומם, כדי לצאת בערבה שהם מקיפים את המזבח בערבות, וממילא מגיעים גם בין האולם ולמזבח. אמר ליה [לו] ר' יוחנן: מי אמרה להלכה זו? ותוהים: על דברי ר' יוחנן: מה מקום לשאלה מי אמרה? מדוע נראה ר' יוחנן כמפקפק בדבר, הא איהו [הרי הוא עצמו] אמר זאת! שאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הם הלכה למשה מסיני.

אלא זו היתה תמיהתו של ר' יוחנן: מי אמרה שמצותה בנטילה, כלומר: שהכהנים מחזיקים ערבות בידם ומקיפים את המזבח, דלמא [שמא] מצותה בזקיפה בלבד, שכהן אחד מעמיד את ענפי הערבה סמוך למזבח ודי בכך! ועוד: מי אמרה שמצותה אף בבעלי מומין דלמא [שמא] רק בתמימים!

ב אתמר [נאמר] שנחלקו ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי, חד [אחד] מהם אמר: ערבה יסוד נביאים שהנביאים חגי זכריה ומלאכי הם שתיקנו וקבעו מצוה זו של ערבה במקדש כחובה, וחד [ואחד מהם] אמר: ערבה מנהג נביאים היא, שאין זו מצוה קבועה שתיקנו נביאים, אלא מנהג עתיק שנהגו בו הנביאים והנהיגו אף את העם במצוה זו. ומעירים: תסתיים [תוגדר] הבעיה שלא היתה ברורה לנו תחילה, ונקבע כי ר' יוחנן הוא שאמר כי יסוד נביאים היא, שאמר ר' אבהו אמר ר' יוחנן: ערבה יסוד נביאים הוא. ומסכמים: אכן, תסתיים [תוגדר] שכך היא.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אבהו: מי [האם] אמר ר' יוחנן הכי [כך]? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן משום ר' נחוניא איש בקעת בית חורתן: עשר נטיעות, ערבה, וניסוך המים הלכה למשה סיני הם, וכיצד ייחס אותה לנביאים? "אשתומם כשעה חדא" [תהה על דבר זה כשעה אחת] ולאחר שהרהר בדבר ואמר שיש להסביר לדברי ר' יוחנן כי אכן מצות ערבה הלכה למשה מסיני היא, אלא ששכחום במשך הדורות וחזרו ויסדום.

ושואלים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: דלכון [שלכם] כלומר: חכמי בבל, אמרי [אומרים] דלהון [שלהם], של חכמים היא תקנה זו, ואיננה לא הלכה למשה מסיני, ולא יסוד נביאים, אלא מנהג מדברי חכמים בלבד! ומשיבים: לא קשיא [קשה]: