ויעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים ועובר על איסור חמור מן התורה. ומעירים: והיינו טעמא [וזהו הטעם] של שופר שאין תוקעים בו בשבת, והיינו טעמא [וזהו הטעם] שאין קוראים את המגילה כשחל פורים בשבת.

ושואלים: אי הכי [אם כך] יום ראשון נמי [גם כן] לא יטול את הלולב, מפני חשש זה! ומשיבים: ראשון, הא תקינו ליה רבנן [הרי תיקנו לו חכמים] תקנה שינענע את המינים בביתו, וכיון שאסרו עליו להוציאם לא יבוא להוציאם אף לצורך לימוד. ושואלים: התינח [נניח דבר זה] לאחר התקנה שתיקנו שיטלנו בביתו, אולם קודם התקנה מאי איכא למימר [מה יש לומר, להסביר], מדוע התירו כלל ליטול את הלולב, הלא יש לחשוש כאמור!

אלא יש לדחות את הטעם שאמרנו, ולהסביר כי יום ראשון דאיתיה [ישנו, מצותו] מן התורה גם בגבולין ולא רק במקדש, לכן לא גזרו בהו רבנן [בהם חכמים] והשאירו את המצוה במקומה בין במקדש בין בגבולים, אולם הנך דליתנהו [אותם ימים שאינם] מן התורה בגבולין, אלא רק משום זכר למקדש — גזרו בהו רבנן [גזרו בהם חכמים].

ומקשים: אי הכי, [אם כך] שביום טוב ראשון אף בגבולים מצוה היא מן התורה, אם כן האידנא נמי [היום גם כן] ניטול לולב ביום ראשון של חג שחל להיות בשבת! ומשיבים: אנן לא ידעינן בקיבועא דירחא [אנו לא יודעים בקביעת החודש] מתי קבעוהו בית דין, ושמא מה שאנו חושבים כיום הראשון אכן אינו היום הראשון, ואין לעבור על גזירת חכמים במקום שאין בו מצוה מן התורה. ומקשים עוד: אינהו [הם], בני ארץ ישראל, דידעי בקיבועא דירחא [שיודעים בקביעת החודש] ומקדשים את החודש על פי הראיה, לידחו [שידחו] אף בזמן הזה!

ומשיבים: אין הכי נמי [כן, כך הוא גם כן] וכך אכן נוהגים שם. דתנן חדא [שכן שנינו במשנה אחת]: ביום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית, ותנן אידך [ולעומת זאת שנינו במשנה אחרת]: מוליכין לולביהם לבית הכנסת. ומשינוי הלשון שמע מינה [למד מכאן]: כאן שמוליכים להר הבית — בזמן שבית המקדש קיים, כאן שמוליכים לבית הכנסת — בזמן שאין בית המקדש קיים. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א כיון שהוזכר הדבר, שואלים לגופו, דאיתיה [שישנה] מצות לולב מן התורה גם בגבולין ביום הראשון מנא לן [מניין לנו]? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא]; נאמר: "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר..." (ויקרא כג, מ), ודורשים: "ולקחתם" — לשון רבים שתהא לקיחה ביד כל אחד ואחד, שאין אדם מוציא את חבירו בלקיחתו.

"לכם" משמעו — משלכם, להוציא (למעט) את הלולב השאול ואת הגזול. "ביום", בא להדגיש ולומר שמצוה ליטול אותו בכל יום מימי החג ואפילו אם חל בשבת. ומה שנאמר "ראשון" ולא פירט היכן חובת הנטילה, בא ללמד כי אפילו חובה זו חלה בכל מקום ואף בגבולין, "הראשון" בהדגשה ובהבלטה — הרי זה מצמצם ומלמד שאינו דוחה אלא יום טוב הראשון בלבד. ומעתה דנים קצת בלשונה של ברייתא זו.

אמר מר [החכם] בברייתא: "ביום" — ואפילו בשבת. ויש לשאול: מכדי [הלא] טלטול בעלמא [בלבד] הוא זה, מה שנוטל את המינים, וכי איצטריך קרא למישרי [הוצרך הכתוב להתיר] את הטלטול? והרי איסור זה עצמו אינו מן התורה אלא מדברי חכמים בלבד! אמר רבא: לא נצרכא הלכה זו אלא למכשירי לולב, כלומר: לדברים שיש לעשות כדי להכשיר את הלולב למצוה, כגון קציצתו מן העץ, שבא הכתוב להתיר לעשות זאת בשבת, ואליבא דהאי תנא [וכשיטת תנא זה] המתיר אפילו בשבת, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: לולב וכל מכשיריו דוחין את השבת, אלו דברי ר' אליעזר.

ומסבירים: מאי טעמא [מהו הטעם] של ר' אליעזר — אמר קרא [הכתוב]: "ביום", ומשמע שישנה לחובה זו בכל יום, ואפילו בשבת. ושואלים: ורבנן [וחכמים], האי [כתוב זה] שנאמר "ביום" מאי עבדי ליה [מה עושים הם בו]? ומשיבים: מיבעי ליה [צריכים הם אותו] להודיענו שמצות נטילת לולב היא דווקא ביום ולא בלילה. ושואלים: ור' אליעזר, ביום ולא בלילה מנא ליה [מניין לו]? ומשיבים: נפקא ליה מסיפא דקרא [יוצא, נלמד לו הדבר מסופו של אותו כתוב], שנאמר: "ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים" (ויקרא כג,מ) — מכאן שחובה נטילת לולב היא דווקא בימים ולא בלילות. ושואלים: ורבנן [וחכמים], מדוע לא ילמדו אף הם מפסוק זה? ומשיבים: אי מהתם הוה אמינא [אם משם בלבד, הייתי אומר]: לילף [שנלמד] כעין גזירה שווה "ימים" "ימים" מסוכה, מה להלן בסוכה "ימים" שנאמר, משמעו ואפילו בלילות, אף כאן בלולב נמי [גם כן] נאמר: "ימים" ואפילו לילות.

ושואלים: וסוכה גופה מנא לן [מניין לנו] שמצותה אף בלילה? דתנו רבנן [ששנו חכמים]; נאמר: "בסכות תשבו שבעת ימים" (ויקרא כג, מב), ודרשו חכמים: "ימים" — ואפילו לילות. וממשיך התנא בדיון אתה אומר ימים ואפילו לילות, או אינו אלא ימים ולא לילות? ודין הוא, לכאורה יש סברה מסייעת לכך, נאמר כאן "ימים" ונאמר בלולב "ימים", מה להלן בלולב — "ימים" ולא לילות, אף כאן בסוכה "ימים" ולא לילות. זה צד אחד בדיון.

או כלך [לך] לדרך זו ותאמר להיפך: נאמר כאן בסוכה "ימים" ונאמר במלואים "ימים" ("ופתח אהל מועד תשבו יומם ולילה שבעת ימים". ויקרא ח, לב). מה להלן בפרשת המילואים "ימים" שאמר הכתוב, הכוונה ואפילו לילות — אף כאן בסוכה "ימים" שנאמר, הכוונה ואפילו לילות. ויש איפוא אפשרות להטות לשני הצדדים.

ומעתה נדון בדבר: נראה למי דומה מצות סוכה יותר; דנין דבר שמצותו כל היום מדבר שמצותו כל היום, כלומר מצות סוכה ממצות מילואים שאף מצותה בכל משך היום, ואל יוכיח דבר כלולב שמצותו שעה אחת, שהרי משנטלו שוב אינו חייב ליטלו כל אותו היום. או כלך לדרך זו ותוכל לטעון להיפך: דנין דבר שמצותו לדורות כסוכה מדבר שמצותו לדורות כלולב, ואל יוכיחו מלואים שאין נוהגין לדורות והיו מצוה לשעתה בלבד.

ואם כן, מצד הסברה בלבד אין מקום להכריע כאן, תלמוד לומר מן הכתוב: