שירי מצוה מעכבין את הפורענות. שאפילו חלק המצוה שאיננו עיקרי והוא רק כשיריים שלה — אף הוא כוחו יפה לעכב הפורענות. שהרי תנופה שירי מצוה היא, שכן אם לא הניף — יצא ידי חובה, ובכל זאת אמרנו שעוצרת רוחות וטללים רעים. ואמר רבא: וכן צריך לנהוג גם בלולב (מוליך ומביא, מעלה ומוריד) ומאותם הטעמים. מסופר: רב אחא בר יעקב ממטי ליה ומייתי ליה [היה מוליך ומביא אותו] את הלולב ואמר באותה שעה: דין גירא בעיניה דסטנא [זה חץ בעיניו של השטן, יצר הרע] שאנו מקיימים את המצוה ושמחים בה. ומעירים: ולאו מלתא היא [ואין זה דבר], כלומר: אין ראוי לומר כן, משום דאתי לאיגרויי ביה [שעשוי השטן להתגרות בו], שאם הוא מדגיש את נצחונו על יצר הרע יבוא להתגרות בו ביותר.

א משנה מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב ליטול — לכשיכנס לביתו לאכול, יטול על שלחנו, כלומר: יפסיק סעודתו ויטול לולב. לא נטל את הלולב שחרית — יטול בין הערבים, שכל היום כולו כשר ללולב.

ב גמרא בלשון המשנה מדקדקים: אמרת במשנה שאם לא נטל את הלולב לפני הסעודה, נוטלו על שלחנו; למימרא [לומר] מכאן שהוא מפסיק, שאם נזכר שלא נטל הרי הוא מפסיק אפילו באמצע הסעודה ונוטל, ואחר כך ממשיך בסעודתו, ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממקור אחר, שאמרו שיש להתפלל תפילת מנחה לפני הסעודה, אבל אם התחילו בסעודה — אין מפסיקין, הרי שאף לצורך מצוה אין מפסיקים בסעודה! אמר רב ספרא: לא קשיא [קשה], ואפשר לתרץ כי הא [זה] ששנינו שאין מפסיקים — דאיכא [שיש] שהות ביום להתפלל אחר כך, הא [זו] ששנינו שמפסיקים — דליכא [שאין] שהות ביום, ולכן ראוי לו להזדרז ולעשות את המצוה, שמא לא יספיק מאוחר יותר לעשותה.

אמר רבא: מאי קושיא [מה הקושיה]? שמתחילה לא היה מקום לקושיה, כי דלמא [שמא] הא [זו] מצות הלולב דאורייתא [מן התורה] ולכן מפסיק בסעודתו כדי לקיימה, הא [זו] תפילת המנחה דרבנן [מדברי סופרים] ולכן אינו צריך להפסיק לצורך קיומה. אלא אמר רבא: יש לחזור משאלה זו, ואי קשיא הא קשיא [ואם קשה בענין זה של הפסקה זה הוא הקשה]; ששנינו: לכשיכנס לביתו — נוטלו על שלחנו, אלמא [מכאן] שמפסיק, והדר תני [חזר ושנה]: לא נטל שחרית — יטול בין הערבים. אלמא [מכאן] שהוא לא מפסיק בסעודתו, אלא דוחה את נטילת הלולב לשעה מאוחרת יותר!

ועל כך אמר רב ספרא: לא קשיא [אינו קשה], הא [זה] שאמרו שאינו מפסיק — דאיכא [שיש] שהות ביום לקיים את המצווה מאוחר יותר, הא [זה] ששנינו שמפסיק — דליכא [שאין] שהות ביום ולכך צריך להפסיק.

אמר ר' זירא: מאי קושיא [מה הקושיה] והסתירה שמצא רבא? דלמא [שמא] פירוש הדבר כך הוא: אכן המצוה היא לאפסוקי [להפסיק] מסעודתו, אלא ואי [ואם] לא פסיק [הפסיק] כמצותו — יטול בין הערבים, שכל היום כשר ללולב. ואין איפוא קושי עוד. אלא אמר ר' זירא: לעולם יש להקשות כדאמרינן מעיקרא [כפי שאמרנו מתחילה] בסתירה מדין לולב לדין תפילה, ודקשיא לך [ומה שהיה קשה לך] מדוע אין לתרץ סתירה זו באופן זה; הא דאורייתא [זו מצות הלולב מן התורה] הא דרבנן [זו תפלת מנחה מדברי סופרים] — צריך לומר כי הכא [כאן] ביום טוב שני (חול המועד) שמצות לולב בו היא דרבנן עסקינן [עוסקים אנו] ולכן אפשר להקשות מדין תפילה לדין לולב, לפי ששניהם מדברי סופרים.

ומעירים: דיקא נמי [מדוייק גם כן כך] מלשון המשנה, שמדובר ביום טוב שני, כלומר: בחול המועד. וההוכחה לכך, מדקתני [ממה ששנינו] בה: מי שבא בדרך ואין בידו לולב. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך] לומר שמדובר ביום טוב ראשון מי שרי [האם מותר] ללכת בדרך רחוקה ביום זה? אלא ודאי הכוונה היא לימי חול המועד, ומדוייק כדברי ר' זירא.

ג משנה מי שהיה עבד או אשה או קטן מקרין אותו (מקריאין לפניו את נוסח ההלל) והוא עונה אחריהן מה שהן אומרין מלה במלה. ומעירים: ותבא לו מאירה (קללה), שהוא בור ועם הארץ הנזקק לכך. אם היה גדול מקרא אותו — אינו צריך לחזור אחריו, משום שהגדול מוציאו ידי חובתו באמירתו, אלא עונה אחריו "הללויה" על כל דבר שהוא אומר. ומעירים: מקום שנהגו לכפול פסוקים מסויימים ולאומרם פעמיים — יכפול, ואם נהגו לפשוט, כלומר: לאומרם כמות שהם — יפשוט, מקום שנהגו לברך לפני אמירת ההלל — יברך, והכל כמנהג המדינה בענין זה.

ד גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: באמת אמרו בן מברך לאביו ברכת המזון, שכיון שהוא חייב בה מדברי סופרים, יכול לברך גם עבור אביו. וכן עבד כנעני מברך לרבו (אדוניו), ואשה מברכת לבעלה, אבל אמרו חכמים: תבא מאירה (קללה) לאדם שנזקק לכך שאשתו ובניו מברכין לו והוא עצמו אינו יודע.

אמר רבא: