לא מצא ארבעת מינין אלה כדי לסכך בהם סוכתו יהא יושב ובטל ממצות סוכה, והלא התורה אמרה: "בסכת תשבו שבעת ימים" ולא נתפרשו החומרים מהם היא צריכה להיעשות ומשמע שהיא סוכה של כל דבר. ונמצא שהלימוד, שלימדת שלכאורה בא רק להוסיף חומרה יבוא לגרום ביטול מצוה. וכן בעזרא הוא אומר: "צאו ההר והביאו עלי זית ועלי עץ שמן ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבת לעשת סכת ככתוב" (נחמיה ח, טו), ומכאן שאפשר להשתמש לצורך הסוכה גם בדברים שאינם מארבעת המינים!

ור' יהודה סבר, כי הני [אלה] עלי זית ועץ שמן האמורים בספר עזרא — לא נצטוו להביאם אלא לדפנות שמצד הדין יכולות הן להיעשות מכל חומר שהוא, ושאר המינים שנאמרו שם; עלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות, שהם מארבעת המינים — נאמרו ביחס לסכך. ולענייננו ברורה דעת ר' יהודה שאין מסככים אלא בארבעת המינים, ותנן [ושנינו במשנה]: מסככין בנסרין (קורות עץ), אלו דברי ר' יהודה. אלמא [מכאן] שסיב ועיקרא דדיקלא [ועיקר הדקל] מינא דלולבא [ממין הלולב] הוא, שהרי אין קורות בארבעת המינים הללו, אלא מגזע הדקל. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ותוהים: ומי [והאם] אמר באמת ר' יהודה כי בארבעה מינין אין [כן] מסככים בהם, אבל מידי אחרינא [בדבר אחר] לא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: סיככה את הסוכה בנסרים של ארז שיש בהן ברוחבם ארבעה טפחים — דברי הכל פסולה, שהיא כתקרת בית. אין בהן ארבעה טפחים — ר' מאיר פוסל, ור' יהודה מכשיר. ומודה ר' מאיר שאם יש בין נסר לנסר חלל פנוי כמלא נסר עצמו — שמניח פסל (ענפים ועלים) ביניהן, וכשרה על ידי סכך זה. על כל פנים רואים מכאן שלדעת ר' יהודה מסככים בנסרים של ארז ואין צריך שיהיה הסכך מארבעת המינים דווקא!

ומשיבים: מאי [מהו] "ארז" זה ששנינו — בעצם מין הדס הוא. וכדברי רבה בר רב הונא, שאמר רבה בר רב הונא: אמרי בי [אומרים בני בית מדרשו], של רב: עשרה מיני ארזים הם, שנאמר: "אתן במדבר ארז שיטה והדס ועץ שמן אשים בערבה ברוש תדהר ותאשור יחדיו" (ישעיהו מא, יט).

א שנינו במשנה שר' מאיר אומר כי יש להתיר לאגוד את המינים אפילו במשיחה. תניא [שנינו בתוספתא], אמר ר' מאיר: מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדין את לולביהן בגימוניות (טבעות) של זהב. אמרו לו: משם מביא אתה ראיה?! במינו היו אוגדין אותו מלמטה מתחת לגימוניות ואותן גימוניות לא היו אלא לנוי.

אמר להו [להם] רבה להנהו [לאותם] מגדלי הושענא דבי ריש גלותא [קולעי, אוגדי ארבעת המינים של בית ראש הגולה]: כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא [כאשר אתם קולעים אוגדים את ארבעת המינים של בית ראש הגולה], שיירי ביה [השאירו בו] מקום בית יד שאינו אגוד ואינו מקושט כי היכי דלא תיהוי [כדי שלא תהיה] חציצה בין ידו של הנוטל לבין המינים עצמם.

רבא אמר: אין צורך בכך, כי כל דבר שעושים כדי לנאותו — אינו חוצץ. ואמר רבה מעין דבריו הקודמים: לא לינקיט איניש הושענא בסודרא [לא יקח אדם את ארבעת המינים על ידי סודר], משום דבעינא [שצריכים אנו] שתהא לקיחה תמה (שלימה) וליכא [ואין כאן], שהרי אינו נוטל את המינים עצמם ללא חציצה. ורבא אמר: אין לחשוש לכך, כי לקיחה על ידי דבר אחר — שמה לקיחה.

אמר רבא: מנא אמינא לה [מנין אומר אני אותה את הדעה הזו] שלקיחה על ידי דבר אחר — שמה לקיחה, דתנן [שכן שנינו במשנה]: אזוב שבו מזים ממי פרה אדומה על טמא מת כדי לטהרו, אם היה קצר מכדי שיגיע לתחתית השפופרת המכילה את המים — מספקו (מאריך אותו עד שיספיק) בחוט או בכוש (בפלך) שתוחב בו, וטובל במים ועולה ואוחז באזוב עצמו ומזה. ולכאורה אמאי [מדוע] יכול הוא לעשות בדרך זו? והלא "ולקח אזוב וטבל במים איש טהור והיזה" (במדבר יט, יח) אמר רחמנא [אמרה התורה] ומשמע כי הטבילה במים צריכה להיות באותו אזוב שלקח! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה.

את ההוכחה הזו דוחים: ממאי [ממה מוכיח אתה זאת]? דלמא שאני התם [שמא שונה שם], שכיון דחבריה [שחיבר] בו את החוט חיבור קבוע — כגופיה דמי [הריהו כגופו], אבל מה שאינו מחובר ואינו גופו אין לוקחים על ידו. אלא יש לדחות הוכחה זו, ולהוכיח שלקיחה על ידי דבר אחר נחשבת כלקיחה מהכא [מכאן]; ממה ששנינו: נפל האפר של הפרה האדומה משפופרת שהיה מצוי בה לשוקת שבה נמצאים המים החיים — הרי זה פסול, משום שצריך שתהא הלקיחה והנתינה מרצונו ומדעתו.