הושענא שכך היו קוראים לארבעת המינים! ומשיבים: אין זה שינוי שם גמור, כי מעיקרא נמי לאסא [מתחילה גם כן לפעמים להדס] "הושענא" קרו ליה [קוראים לו], אפילו כשהוא עדיין מחובר לעץ ואינו משמש למצוה.

א תנו רבנן [שנו חכמים]: סוכה גזולה, וכן המסכך ברשות הרבים שהוא כגוזל קרקע מן הרבים — ר' אליעזר פוסל, וחכמים מכשירין.

אמר רב נחמן: מחלוקת זו היא דווקא כשתוקף (מחזיק) את חבירו והוציאו מסוכתו שבנה החבר והוא יושב בה, ובמקרה כזה פוסל ר' אליעזר. ור' אליעזר לטעמיה [לשיטתו] שאמר: אין אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו ולכן הדבר אסור בכל אופן. כיצד? אי [אם] נאמר שקרקע נגזלת, כלומר: שקרקע שנגזלה עומדת בחזקת הגזלן כדין מיטלטלים גזולים, אם כן — סוכה גזולה היא שהרי נבנתה על קרקעו של אחר. ואי נמי [ואם גם כן] נאמר שקרקע אינה נגזלת, מכל מקום הלא סוכה שאולה היא, ולדעתו אף סוכה שאולה פסולה.

ורבנן לטעמייהו [וחכמים לשיטתם] דאמרי [שאומרים] הם: אדם יוצא ידי חובתו בסוכתו של חבירו, וקרקע אינה נגזלת, ואם כן גזילה אין כאן וסוכה שאולה היא, ויוצא בה ידי חובתו, אף שעשה מעשה עוולה.

אבל אם גזל עצים וסיכך בהן — בזה לא נחלק ר' אליעזר, ולדברי הכל אין לו לבעל העצים אלא דמי עצים בלבד, וגוף העצים נקנה לגזלן, והסוכה אינה נחשבת כסוכה גזולה.

ושואלים: ממאי [ממה] מסיק אתה מסקנה זו?

ומשיבים: מדקתני [ממה ששנינו שם] דומיא [בדומה] לרשות הרבים שהקרקע שלה לאו דידיה הוא [אינה שלו], סוכה גזולה שדובר בה נמי [גם כן] מדובר באופן שלאו קרקע דידיה הוא [שהקרקע אינה שלו] ואותה הוא גזל, ואין מדובר בשגזל את גוף עצי הסוכה.

מסופר: ההיא סבתא דאתאי לקמיה [זקנה אחת באה לפני] רב נחמן, אמרה ליה [אמרה לו] לרב נחמן: ריש גלותא וכולהו רבנן דבי ריש גלותא [ראש הגולה וכל החכמים שבבית ראש הגולה] בסוכה גזולה הוו יתבי [היו יושבים], כי עבדי ראש הגולה גזלו ממנה את העצים ומהם בנו את הסוכה. צווחא (צעקה) האשה ולא אשגח [השגיח] בה רב נחמן. אמרה ליה [אמרה לו] האשה: איתתא דהוה ליה לאבוהא תלת מאה ותמני סרי עבדי צווחא קמייכו ולא אשגחיתו בה [אשה שהיו לו לאביה שלוש מאות ושמונה עשר עבדים צועקת לפניכם ואין אתם משגיחים בה]?! כלומר: בת אברהם אבינו, שהיו לו עבדים כמנין זה, וצריך להתייחס אליה בכבוד. אמר להם רב נחמן לחכמים שעמו: פעיתא [צווחנית] היא דא [זו] ואין לה אלא דמי עצים בלבד, אבל גוף הסוכה כבר נקנתה לראש הגולה, אף על פי שהגיע לידו בגזילה.

אמר רבינא: האי כשורא דמטללתא [קורה גדולה של סוכה] הגזולה, עבדי ליה רבנן תקנתא [עשו לה חכמים תקנה] שלא יצטרך להחזיר אותה עצמה לבעליה, משום תקנת מריש, באותה תקנה שתיקנו חכמים (כדי להקל על התשובה) שהגזלן לא יחוייב להחזיר מריש (קורה) שבנה בתוך ביתו, אף שמעיקר הדין צריך היה להרוס את הבית ולהחזיר.

ותוהים: פשיטא [פשוט הדבר, מובן מאליו], שכן מאי שנא [במה שונה] קורה זו משאר עצים שבסוכה? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] עצים שכיחי [מצויים] וניתן לקנותם ולכך מתייאש בעליהם מגוף העצים שיחזירום לו בעינם ומסתפק בתשלום בו יוכל לקנות אחרים תמורתם, אבל קורה כגון האי [זו] לא שכיחא [מצויה] ולכן אין הבעלים מתיאשים מגופה, ואם כן אימא [אמור] שלא ייחשב זה ליאוש, קא משמע לן [השמיע לנו] שאף הקורה נקנית על ידי הגזלן ואינו צריך להחזירה בעינה, אלא משלם תמורתה.

ומעירים: הני מילי [דברים אלו] אמורים דווקא בגו [בתוך] שבעה ימים של החג, שלא הצריכוהו לסתור סוכתו ולהחזיר את הקורה, אבל לבתר [לאחר] שבעה ימים אלו — הדר בעיניה [חוזרת היא בעינה]. ואי חברו בטינא [ואם חיבר את הקורה הזו בטיט] והיא נעשית קבועה באותה סוכה, אפילו לאחר שבעה ימים אלו נמי [גם כן] יהיב ליה [נותן לו] לחבירו רק את דמי הקורה ולא את הקורה עצמה, משום תקנת מריש.

ב תנא [שנה בתוספתא]: לולב יבש — פסול, ור' יהודה מכשיר. אמר רבא: מחלוקת זו היא בלולב דווקא, דרבנן סברי [שחכמים סבורים]: מקשינן [משווים אנו] לולב לאתרוג, מה אתרוג בעי [צריך] שיהיה הדר, שהרי נאמר בו בפירוש: "פרי עץ הדר", אף לולב בעי [צריך] שיהא הדר. ור' יהודה סבר: לא מקשינן [אין אנו משווים] לולב לאתרוג. אבל באתרוג — דברי הכל הדר בעינן [צריכים אנו] ויבש פסול.

ושואלים: ובלולב לא בעי [אינו צריך], אין ר' יהודה דורש שיהא "הדר"? והתנן [והרי שנינו במשנתנו], ר' יהודה אומר על לולב זה שנפרדו עליו: יאגדנו מלמעלה. מאי טעמא [מה הטעם] אמר כך — לאו [האם לא] משום דבעי [שצריך] שיהא הדר?

ודוחים: לא, כדקתני טעמא [כמו ששנינו טעם הדבר]; ר' יהודה אומר משום ר' טרפון: נאמר בלולב "כפת תמרים" ואנו דורשים כאילו היה כתוב "כפות", שמצווה מיוחדת היא, שאם היה הלולב פרוד יכפתנו (יקשרנו).

ועוד שואלים: ולא בעי [ואין ר' יהודה דורש שיהא הלולב] "הדר" והתנן [והרי שנינו במשנה]: אין אוגדין את הלולב אלא במינו במין הלולב ולא בדבר אחר, אלו דברי ר' יהודה. מאי טעמא [ומה הטעם] של ר' יהודה, לאו [האם לא] משום דבעי [שהוא צריך] שיהא "הדר"

ומשיבים: לא, אין זה הטעם, דהא [שהרי] אמר רבא: לדעת ר' יהודה אפילו כורכו בסיב הגדל סביב גזע הדקל, ואפילו בעיקרא דדיקלא [בשורש הדקל] הריהו כשר, אף שאין זה הדר. ושואלים: ואלא מאי טעמא [מה הטעם] של ר' יהודה התם [שם]? ומשיבים: דקא [שהוא] סבר כי לולב צריך אגד, שמעיקר המצוה הוא שיהא הלולב אגוד עם שאר המינים, ואי מייתי מינא אחרינא [ואם הוא מביא מין אחר] שאינו ממין הלולב הוה להו [הרי הם] חמשה מינין בלולב, ומוסיף על הכתוב בתורה.

ושואלים מצד אחר: ובאתרוג מי בעי [האם צריך] ר' יהודה שיהא הדר? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ארבעה מינין שבלולב, כשם שאין פוחתין מהן — כך אין מוסיפין עליהן. לא מצא אתרוג — לא יביא לא פריש (חבוש) ולא רמון ולא כל דבר אחר במקומו. היו המינים כמושין (יבשים מעט) — כשרין, היו יבשין — הרי הן פסולין. ר' יהודה אומר: אף יבשין כשרים.

ואמר ר' יהודה: מעשה