זה הכלל: כל שינטל האילן ויכולה הסוכה לעמוד בפני עצמה ללא האילן — הרי זו סוכה כשרה ואף עולין לה ביום טוב, שהרי אין עיקר משענתה על האילן.

א גמרא ומעירים: מני מתניתין [כשיטת מי משנתנו] — כשיטת ר' עקיבא היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: העושה סוכתו בראש הספינה — רבן גמליאל פוסל, ור' עקיבא מכשיר.

מעשה ברבן גמליאל ור' עקיבא שהיו באין בספינה, עמד ר' עקיבא ועשה סוכה בראש הספינה. למחר נשבה רוח ועקרתה. אמר לו רבן גמליאל: עקיבא! היכן סוכתך? כלומר: מעיקרה לא היתה זו סוכה כשרה.

אמר אביי: דכולי עלמא [לדעת הכל] היכא [היכן, במקום] שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה של היבשה, שרוח מפילה אותה — לא כלום היא, שודאי אינה נחשבת אף כדירת ארעי. ואם יכולה לעמוד אפילו ברוח שאינה מצויה של היבשה, כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] ודעתם שהיא כשרה. כי פליגי [כאשר נחלקו] היה זה בשיכולה לעמוד ברוח מצויה של היבשה, אבל אינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה של היבשה שהיא כרוח המצויה בים. רבן גמליאל סבר: סוכה דירת קבע בעינן [צריכים אנו] שתהיה, ולכן כיון שאינה יכולה לעמוד ברוח שאינה מצוייה של היבשה שהיא כאותה רוח מצויה של הים — לא כלום היא, ומעיקרה אינה סוכה. ר' עקיבא סבר: סוכה דירת עראי בעינן [צריכים אנו] וכיון שיכולה לעמוד ברוח מצויה ביבשה — כשרה אף שאינה עומדת ברוח מצויה שבים.

ב שנינו במשנה שאם עשה סוכתו בראש האילן או על גבי גמל — כשרה. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' מאיר היא. דתניא [שכן שנינו בברייתא]: העושה סוכתו על גבי בהמה — ר' מאיר מכשיר, ור' יהודה פוסל. ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יהודה? ומסבירים: אמר קרא [הכתוב]: "חג הסכת תעשה לך שבעת ימים" (דברים, טז, יג) ומכאן נלמד: סוכה הראויה לשבעה ימים שלמים, שמה סוכה. סוכה שאינה ראויה לשבעה, לא שמה סוכה. וכיון שאסור לעלות על גבי בהמה ביום טוב הרי סוכה זו יכולה לשמש רק לששה ימים בלבד ולא לשבעה, ולכן איננה כשרה.

ואילו לר' מאיר, הא נמי [זו גם כן] — מדאורייתא מיחזא חזי [מן התורה ראויה היא], שהרי אין איסור מן התורה להשתמש בבהמה בשבת וביום טוב, אלא רבנן הוא [חכמים הם] שגזרו בה, ואף שאסור מדברי חכמים להשתמש בה, אין איסור זה פוסל את הסוכה מעיקרה.

אולם אם עשאה לבהמה כדופן לסוכה, לא שהעמיד את הסוכה כולה על גבי הבהמה אלא קשר בהמה שתשמש דופן לסוכה — ר' מאיר פוסל ור' יהודה מכשיר. שהיה ר' מאיר אומר: כל דבר שיש בו רוח חיים, אין עושין אותו לא דופן לסוכה, ולא לחי שמתקינים בצד פתחי המבוי להכשירו לטלטל בו בשבת, ולא פסין (כעין עמודים) שעושים מסביב לביראות (בורות המים השייכות לציבור), כדי לעשות את מקומם כרשות היחיד ולהתיר לשאוב מהם בשבת, ולא גולל (כיסוי) לקבר. משום ר' יוסי הגלילי אמרו: אף אין כותבין עליו על בעל חיים גיטי נשים.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' מאיר הפוסל דבר שיש בו רוח חיים מלשמש כמחיצה בכל ענין הדורש מחיצה? אביי אמר: הטעם הוא שמא תמות הבהמה, ונמצא שאין דופן לסוכה. ור' זירא אמר: יש לחשוש שמא תברח. ומסבירים את ההבדל בטעמי ההלכה לעניינים שונים; אם עשה דופן זו בפיל קשור, כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שכשרה, דאי נמי מיית [שאם גם כן ימות] ויפול יש אף בנבלתו גובה עשרה טפחים שיכולים להיחשב כמחיצה לכל ענין. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בפיל שאינו קשור. ושם יש הבדל בשיטה: למאן דאמר [לדעת מי שאמר] כי הטעם הוא משום החשש שמא תמות — לא חיישינן [אין אנו חוששים], שהרי לדעתו אף אם ימות עדיין משמש הוא כמחיצה, כאמור. ולמאן דאמר [ולדעת מי שאמר] שהטעם הוא משום גזרה שמא תברח — חיישינן [חוששים אנו]. ומקשים: כיצד אפשר להסביר כך את הדברים?

ולמאן דאמר [ולמי שאמר] שהוא משום גזירה שמא תמות, ניחוש [נחשוש] על כל פנים, שמא תברח, שהרי חשש זה קיים בודאי! אלא יש לחזור ממה שאמרנו ולהסביר את הדברים כך: בפיל שאינו קשור, כולי עלמא לא פליגי [הכל אינם חלוקים] שאין לעשות בו מחיצה, שמא יברח. כי פליגי [כאשר נחלקו] הרי זה בבהמה קשורה, וכך יש לומר: למאן דאמר [לדעת מי שאמר] גזרה שמא תמות — חיישינן [חוששים אנו] שאף שאינה יכולה לברוח, הרי יכולה היא למות ובנבלת בהמה רגילה הלא אין גובה עשרה טפחים. אולם למאן דאמר [לדעת מי שאמר] גזרה שמא תברח — לא חיישינן [אין אנו חוששים], שהרי קשור הוא.

ושואלים ואף למאן דאמר [לדעת מי שאמר] גזרה שמא תברח, מדוע לא ניחוש [נחשוש] שמא תמות? ומשיבים: לזאת לא חשש, כי כלל בידינו: מיתה לא שכיחא [מצויה] ובדבר שאינו מצוי אין חכמים גוזרים. ושואלים: על כל פנים ולכל הדעות, והא איכא רווחא דביני ביני [והרי יש ריוח שבינתיים] בין הרגלים, שהיא כפירצה בדופן וכיצד אפשר לעשות דופן שרובה פרוצה? ומשיבים: דעביד ליה בהוצא ודפנא [שעושה וסותם את המחיצה במחיצה קלה של עלי דקל ודפנה].

ושואלים עוד: והרי יש עוד מקום לחשש ודלמא רבעה [ושמא תרבץ] הבהמה ותשבר דופן זו? ומשיבים: צריכים לומר דמתיחא [מתוחה, קשורה] הבהמה באשלי מלעילא [בחבלים מלמעלה] ואינה יכולה לרבוץ. כיון שהגענו להסביר שמדובר במצב מיוחד זה, שואלים: ולמאן דאמר [ולדעת מי שאמר] גזרה שמא תמות נמי [גם כן] הרי אין כל מקום לחשש; הא מתיחא באשלי מלעילא [הרי מתוחה היא בחבלים מלמעלה] וגם אם תמות הבהמה, עדיין היא עומדת כפי שהיתה וממלאת את המקום! ומשיבים: זמנין דמוקים [פעמים שמעמיד] את הבהמה הזו כדופן פחות משלשה סמוך לסכך שאין גובה הבהמה מגיע אלא לשבעה טפחים ומשהו, ואת הסכך צריך להניח לפחות בגובה עשרה טפחים כדי שתהא הסוכה כשרה,