ותניא [ושנויה ברייתא]; ר' יוסי אומר: מעולם לא ירדה שכינה למטה ממש, ולא עלו משה ואליהו למרום ממש, שנאמר: "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם" (תהלים קטו, טז), ששני אלה הם שני תחומים מוגדרים ומובדלים. הרי שהחל מגובה עשרה טפחים הרי זו רשות לעצמה, ולכן אף בסוכה, כל שאינה גבוהה עשרה טפחים, אינה נחשבת כרשות לעצמה ואינה כשרה.

ושואלים: וכי לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים? והכתיב [והרי נאמר]: "וירד ה' על הר סיני" (שמות יט, כ)! ומשיבים: אמנם ה' ירד ממרומיו, אבל היה זה למעלה מעשרה טפחים מעל לארץ, ומגובה עשרה טפחים ומעלה הרי זו רשות בפני עצמה, ואכן למטה ממש לא ירדה שכינה מעולם. ועוד מקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים" (זכריה יד, ד)! ומשיבים: אף כאן היה זה למעלה מעשרה טפחים.

ושואלים: וכי לא עלו משה ואליהו למרום? והכתיב [והרי נאמר]: "ומשה עלה אל האלהים" (שמות יט, ג)! ומשיבים: בכל זאת היה זה למטה מעשרה טפחים סמוך לארץ. ומקשים: והכתיב: [והרי נאמר]: "ויעל אליהו בסערה השמים" (מלכים ב' ב, יא)! ומשיבים: אף כאן למטה מעשרה. ומקשים: והכתיב [והרי נאמר]: "מאחז פני כסא פרשז עליו עננו" (איוב כו, ט) ואמר ר' תנחום: מלמד שפירש שדי מזיו שכינתו ועננו עליו, על משה, הרי שהיה משה בענן עם הקדוש ברוך הוא! ומשיבים: אף כאן למטה מעשרה.

ומקשים: מכל מקום "מאחז פני כסא" כתיב [נאמר], לומר שמשה אחז בכסא הכבוד! ודוחים: אישתרבובי אישתרבב ליה [השתרבב לו] הכסא וירד עד עשרה טפחים. ונקט ביה [והחזיק בו] משה מלמטה, והוא עצמו לא עלה למעלה מעשרה. וכיון שהשכינה מדברת עם משה מעל הכפורת הרי מכאן מובן כי הכפורת היא למעלה מעשרה טפחים. ומכאן אנו למדים שעשרה טפחים הם רשות מובדלת לעצמה.

על ראיה זו תוהים: בשלמא [נניח] ארון תשעה טפחים, דכתיב [שנאמר]: "ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו" (שמות כה, י), ומספר הטפחים באמה וחצי הוא תשעה. אלא שעוביה של כפורת טפח, מנלן [מנין לנו]? והלא לא נתפרש הדבר בכתוב! דתני [ששנה] ר' חנינא: כל הכלים שעשה משה במשכן נתנה בהן התורה מדת ארכן ומדת רחבן ומדת קומתן, ואילו בכפורת, מדת ארכה ומדת רחבה — נתנה התורה, ואילו מדת קומתה לא נתנה.

ומשיבים: צא ולמד מפחות שבכלים, מן השיעור הקטן ביותר שנאמר באחד מכלי המשכן, שנאמר בשולחן הפנים: "ועשית לו מסגרת טפח סביב" (שמות כה, כה), מה להלן במסגרת השלחן, שיעורה טפח — אף כאן שיעור עובי הכפורת טפח. ומקשים: ונילף [ונלמד] מן הכלים גופייהו [עצמם], שהקטן בשיעוריהם הוא אמה! ומשיבים: תפשת מרובה — לא תפשת, תפשת מועט — תפשת. כלומר, אם רוצים אנו ללמוד מידת דבר מה, מוטב ללמוד מן המועט שבשיעורים, שהרי בכלל השיעורים הגדולים נכלל אף שיעור קטן זה, ובעוד האחרים ספק — הרי זה ודאי.

ומקשים: אם כן ונילף [ונלמד] מן הציץ ששיעורו קטן עוד מזה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] : ציץ היה דומה כמין טס (חתיכה שטוחה) של זהב, ורחב שתי אצבעות והיה מוקף (מגיע) מאזן לאזן, וכתוב עליו שתי שיטין (שתי שורות) "יו"ד ה"א" (שם ה') מלמעלה ו"קדש למ"ד" מלמטה, שהיה כתוב בו "קודש לה'" אלא שהשם היה גבוה יותר, והמילים האחרות נמוכות יותר. ואמר ר' אליעזר בר' יוסי: אני ראיתיו את הציץ באוצר המלך ברומי, שנלקח לשם יחד עם שאר כלי המקדש, וכתוב עליו "קדש לה'" בשיטה [בשורה] אחת, ומדוע לא נלמד מכלי זה, שהיה רחב שתי אצבעות בלבד!

ומשיבים: דנין [למדים] כלי מכלי ואין דנין כלי מתכשיט, שהרי הציץ אינו מכלי המשכן אלא מתכשיטי הכהן הגדול.

ומקשים: ונילף [ונלמד] מזר שהיה על גבי כמה מכלי המשכן. שאמר מר [החכם] זר זה שלא נתפרש שיעורו בתורה גובהו משהו! ומשיבים: דנין כלי מכלי, ואין דנין כלי מהכשר כלי מדבר שאינו אלא בבחינת קישוט לכלי. ומקשים אי הכי [אם כך] שאין אתה לומד מדבר שהוא הכשר כלי, מסגרת השולחן נמי [גם כן] הכשר כלי הוא, ולא חלק מן הכלי! ומשיבים מסגרתו של השולחן למטה היתה בין רגלי השולחן, וטבלת השולחן היתה מונחת עליה ואם כן היתה המסגרת חלק ממבנה השולחן, ולא שימשה כקישוט בלבד.

ומקשים: הניחא [דבר זה נוח] למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי מסגרתו של השולחן למטה בין רגליו היתה, אלא למאן דאמר [לשיטת מי שאומר] כי מסגרתו למעלה היתה, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? הלא האי [זה] הכשר כלי הוא!

אלא עלינו לחזור בנו מטעמים אלה ולהביא ראיה אחרת לעובי הכפורת: דנין דבר שנתנה בו התורה מדה ככפורת, שנתנה התורה מידת ארכה ורחבה במפורש, מדבר שנתנה בו תורה מדה המסגרת שאף לה נתנה התורה מידה מפורשת, ואל יוכיחו ציץ וזר שלא נתנה בהן תורה מדה כלל ורק החכמים פירשו את שיעורם, וראוי ללמוד דווקא מדבר שנתפרש בתורה עצמה.

רב הונא אמר ראיה אחרת לעוביה של הכפורת, מהכא [מכאן], נאמר: "על פני הכפרת קדמה" (ויקרא טז, יד) ואין פנים של אדם פחות מטפח, שהרי מן הכתוב משמע שעובי ("קומת") הכפורת יכול להקרא "פנים", ושיעור פנים של אדם הוא לפחות טפח.

ומקשים: מדוע נאמר שפנים הם דווקא כפני אדם, ואימא [ונאמר] שהוא כאפי [כפני]