חוץ מ"לא תשא" (שמות כ, ז) שכן נאמר בה "כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא" (שמות כ, ז). ומשיבים: לא כן, אלא "לא תשא" וכל דדמי ליה [העבירות הדומות לו]. כלומר: כל מצוות לא תעשה חמורות שיש בהן עונש בידי אדם.

ומציעים עוד: תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו: ר' יהודה אומר: כל שהוא מ"לא תשא" ולמטה (חמור פחות ממנו) — תשובה מכפרת, מ"לא תשא" ולמעלה — תשובה תולה, ויום הכפורים מכפר. ודוחים: אף מכאן אין ראיה, כי אפשר לומר: "לא תשא" — וכל דדמי ליה [הדומה לו].

תא שמע [בוא ושמע] ממקור אחר, ששנינו: לפי שנאמר בחורב "תשובה" ו"נקה", יכול אף עבירה של "לא תשא" עמהן — תלמוד לומר: "לא ינקה" (שמות כ, ז) יכול אף שאר חייבי לאוין כן — תלמוד לומר: "את שמו" — מי שמבזה את שמו הוא שאינו מנקה לו, אבל מנקה הוא בתשובה שאר חייבי לאוין. הרי ראיה ששאר חייבי לאוין כולם אינם דומים ל"לא תשא"!

ומשיבים: תנאי [מחלוקת תנאים] היא, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: על מה תשובה מכפרת — על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה, ועל מה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר — על כריתות ועל מיתות בית דין, ועל לא תעשה גמור. משמע שיש תנא המחלק בין לא תעשה שיש בו מלקות לזה שאין בו. ואם כן מחלוקת תנאים היא במצות לא תעשה שיש עליה עונש בידי אדם, אם יש לה תיקון על ידי תשובה בלבד.

כיון שהבאנו ברייתא זו מבררים מקצת מענייניה. אמר מר [החכם]: לפי שנאמר בחורב תשובה "ונקה". ושואלים: מנא לן [מניין לנו] שנאמרה שם תשובה? ומשיבים: דתניא [שכן שנינו בברייתא] המפרשת זאת: ר' אלעזר אומר: אי אפשר לומר "ונקה" (שמות לד, ז) על כל עבירות שבעולם, שהרי כבר נאמר "לא ינקה" (שמות לד, ז) ואי אפשר לומר "לא ינקה", שהרי כבר נאמר "ונקה". הא כיצד? מנקה הוא הקדוש ברוך הוא לשבין בתשובה, ואינו מנקה לשאינן שבין, הרי שנאמר בחורב גם "תשובה" וגם "נקה".

א עוד לענין תשובה, שאל ר' מתיא בן חרש את ר' אלעזר בן עזריה כשהיה ר' אלעזר ברומי: שמעת ארבעה חלוקי (דרגות) בכפרה שהיה ר' ישמעאל דורש? אמר לו: לא ארבעה, אלא שלשה הן, ותשובה עם כל אחד ואחד.

וכך הם החילוקים: עבר על מצות עשה ושב — אינו זז משם מאז שעשה תשובה עד שמוחלין לו, שנאמר: "שובו בנים שובבים ארפה משובותיכם" (ירמיה ג, כב), משמע כששב מיד נמחל לו. עבר על לא תעשה ועשה תשובה — תשובה תולה, שלא יענש ויום הכפורים מכפר. שנאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם" (ויקרא טז, ל). עבר על עבירות שיש בהן כריתות ומיתות בית דין ועשה תשובה — תשובה ויום הכפורים תולין, ויסורין ממרקין (מנקים, גומרים). שנאמר: "ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם" (תהלים פט, לג).

אבל מי שחוטא באופן שיש חילול השם בידו — אין לו כח בתשובה שעשה לתלות ולא ביום הכפורים לכפר ולא ביסורין לבד למרק, אלא כולן כאחד תולין, ומיתה ממרקת. שנאמר: "ונגלה באזני ה' צבאות אם יכפר העון הזה לכם עד תמתון" (ישעיה כב, יד).

ב ושואלים: היכי דמי [כיצד הוא], עד היכן מגיע ענין זה של חילול השם? אמר רב: כגון אנא [כגון אני] שאני אדם חשוב וידוע לרבים, אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר [אם אני לוקח בשר מהטבח ואין אני נותן לו כסף מיד], שעלולים לחשוב שאין בדעתו לשלם כלל ויחשב בעיניהם כגזלן וילמדו ממנו לגזול. אמר אביי: לא שנו דברים אלה שאמר רב אלא באתרא דלא תבעי [במקום שאין תובעים], שאין דרך הטבח לגבות בעצמו את חובות הקונים, אלא הם באים לפורעו בביתו, ומשאין הקונה בא, הריהו נחשד בעיני הבריות. אבל באתרא דתבעי [במקום שבו תובעים] את הכסף מן הקונה גם לאחר זמן — לית לן [אין לנו] בה חילול השם, שהכל מבינים שהוא קונה בהקפה.

אמר רבינא: ומקום מגורי, העיר מתא מחסיא — אתרא דתבעי [מקום שבו תובעים] הוא. מסופר: אביי כדשקיל בישרא מתרי שותפי [כאשר היה קונה בשר משני שותפים], יהיב זוזא להאי וזוזא להאי [היה נותן דינר לזה ודינר לזה], כדי שכל אחד מהם ידע על התשלום, והכל יראו ששילם והדר מקרב להו גבי הדדי ועביד חושבנא [והיה חוזר ומקרב אותם זה לזה ועושה את החשבון] אם מגיע לו עודף על מה ששילם.

ר' יוחנן אמר: מהו חטא שיש בו חילול השם — כגון אנא דמסגינא [אני, כשאני הולך] ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין, ואין הרואים יודעים שאין זאת אלא מחמת חולשת גופי. יצחק דבי ר' ינאי אמר: חילול השם הוא כל שחביריו מתביישין מחמת שמועתו, כלומר: שחביריו מתביישים מפני דברים שמספרים עליו — היינו [זהו] חילול השם. אמר רב נחמן בר יצחק: כגון דקא אמרי אינשי [שאומרים אנשים]: שרא ליה מריה לפלניא [ימחל לו אדונו לאדם זה] על עבירות שעשה, ומי שאומרים עליו כך — הרי זה חילל את השם.

אביי אמר: כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: נאמר: "ואהבת את ה' אלהיך" (דברים ו, ה) וכוונתו: שיהא שם שמים מתאהב על ידך. כיצד? שיהא אדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, אדם כזה מה הבריות אומרות עליו — אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה, אוי להם לבריות שלא למדו תורה. פלוני שלמדו תורה — ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו. עליו וכיוצא בו הכתוב אומר: "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר" (ישעיה מט, ג).

אבל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ואין משאו ומתנו באמונה, ואין דבורו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו — אוי לו לפלוני שלמד תורה, אוי לו לאביו שלמדו תורה, אוי לו לרבו שלמדו תורה. פלוני שלמד תורה — ראו כמה מקולקלין מעשיו וכמה מכוערין דרכיו, ועליו הכתוב אומר, שיאמרו הגויים על עם ישראל: "באמר להם עם ה' אלה ומארצו יצאו" (יחזקאל לו, כ), ועל אף שעם ה' הם ומארצו יצאו בכל זאת לא אבו לשמוע בקולו וחטאו לו ולכך לא יכל להצילם מן הגלות, ונמצא כי בשל כך שם שמים מתחלל על ידם.

ג ועוד בענין תשובה, אמר ר' חמא בר חנינא: גדולה תשובה שמביאה רפאות לעולם, שנאמר: "ארפא משובתם אהבם נדבה" (הושע יד, ה) שהחזרה מן החטא הריהי כרפואה.

ר' חמא בר' חנינא רמי [השליך הראה סתירה]: כתיב [נאמר] בפסוק אחד "שובו בנים שובבים" (ירמיה ג, כב), משמע דמעיקרא [שמתחילה] כשחטאתם לא היה זה אלא כי שובבים אתם ולא היה זה אלא מעשה נערות ושטות וכאילו לא היה, וכתיב [ונאמר]: "ארפה משובתיכם" (ירמיה ג, כב), משמע שהוא מרפא את המשובה מכאן והלאה, ועדיין שם חוטא עליו במקצת! והשיב: לא קשיא [אינו קשה] כאן שהכל נמחל כאלו לא חטאו הוא בתשובה מאהבה, כאן שעדיין נזכר העוון למרות המחילה בתשובה, זה כשעשה תשובה מיראה.

בדומה לכך רב יהודה רמי [השליך, הקשה], כתיב [נאמר]: "שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם" (ירמיה ג, כב), משמע שהכל יכולים להגיע לידי כך ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, אך נאמר גם כן: "כי אנכי בעלתי בכם ולקחתי אתכם אחד מעיר ושנים ממשפחה" (ירמיה ג, יד), משמע שתשובה אינה אלא ליחידי סגולה! והשיב על כך: לא קשיא [אינו קשה]: כאן כשעושים מאהבה או מיראה שהיא מידתם של מעטים שמגיעים לכך, כאן על ידי יסורין, שהכל מהרהרים בתשובה כשבאים עליהם יסורים. אמר ר' לוי: גדולה תשובה שמגעת מדריגתה עד כסא הכבוד, שנאמר "שובה ישראל עד ה' אלהיך" (הושע יד, ב) משמע — עד ה' ממש.