סקר
מסכת שבת






 

פירוש שטיינזלץ

שכוסס (מכרסם) שעורים של תרומה שלא נטחנו ולא נאפו — משלם את הקרן, ואינו משלם את החומש, וטעמו: שנאמר: "כי יאכל" (ויקרא כב, יד), פרט למזיק ואכילת שעורים אינה נחשבת כאכילה.

אמר רב שיזבי אמר ר' יוחנן: זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר אחר כך, ראשון שאכלן — משלם קרן וחומש שהרי נהנה משזיפי התרומה, ומשעה שנהנה נתחייב בדמיהם והרי הם שלו, ולכן השני שאכלם לאחר מכן, חייב לשלם לו תמורתם. ומכיון שלאחר שהקיאם הראשון שוב אינם ראויים אלא להסקה ואין השני אלא כאוכל עצים בלבד, לכן כשמשלם תמורתם אין משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד.

א במשנה שנינו כי האוכל והשותה אין מצטרפין. ושואלים: מאן תנא [מיהו התנא] הסבור כן? אמר רב חסדא: במחלוקת שנויה הלכה זו, ושיטת ר' יהושע היא. דתנן כן שנינו במשנה]: כלל אמר ר' יהושע: כל שסוג טומאתו (כגון טומאת ערב) ושיעורו לענין טומאה (כגון בכזית) שוה (כגון: שני חצאי זיתים משני מתים, או משתי נבילות, או שני חצאי עדשה משני שרצים) מצטרף ונעשים שניהם כשיעור אחד לטמא, אולם אם היתה

טומאתו שוה ולא שיעורו (כגון: חצי זית מן השרץ וחצי זית מן הנבילה), או שיעורו ולא טומאתו (כגון: חצי זית מן המת וחצי זית מן הנבילה), וכל שכן כשלא טומאתו ולא שיעורו שוים — אין מצטרפין. ואף כאן, אף שגם אכילה וגם שתיה אסורים כל אחד כשלעצמו, כיון שאין שיעורן שוה — אין מצטרפין.

רב נחמן אמר: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו כאן כשיטת רבנן [חכמים] שם, עד כאן לא שמענו כי קא אמרי רבנן התם [שאמרו חכמים שם] שדברים בשיעורים שונים מצטרפים, אלא לענין טומאה, כיון ששם, מושג, הטומאה חד היא [אחד הוא] ולכן על ידו מצטרפים סוגים שונים. אבל הכא [אבל כאן] משום יתובי דעתא [ישוב הדעת] הוא, והאי לא מיתבא דעתיה [וזה, אכילה ושתיה יחד אינו מיישב את דעתו].

וכן אמר ריש לקיש: שאלה זו, אם אכילה ושתיה כאחת מצטרפים לכדי שיעור לחייב ביום הכיפורים, במחלוקת היא שנויה, והשיטה שהובאה במשנה כי אינם מצטרפים, שיטת ר' יהושע היא, דתנן כלל אמר רבי יהושע כו' וכפי שאמר רב חסדא. ור' יוחנן אמר כדברי רב נחמן: אפילו תימא רבנן [תאמר שהיא כשיטת חכמים], עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [שאמרו חכמים שם] אלא לענין טומאה, אבל הכא [כאן], משום יתובי דעתא [ישוב הדעת] הוא, והאי לא קא מיתבא דעתיה [וזה אינו מיישב דעתו].

ב משנה אכל ושתה בהעלם אחד (בשגגה אחת), כגון ששכח שיום הכיפורים היום — אינו חייב להביא אלא קרבן חטאת אחת. אולם אם אכל ועשה מלאכה בשגגה, שמקור איסורם בשני מצוות לא תעשה אחרות — חייב שני חטאות, לפי שהם שני גופי עבירה נבדלים. אכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה או שתה משקין שאינן ראוין לשתיה, או ששתה ציר היוצא מן הדגים או מורייס (ציר מלוח שכובשים בו דגים) — פטור, לפי שאין זו דרך שתיה.

ג גמרא אמר ריש לקיש: מפני מה לא נאמרה אזהרה בעינוי? כלומר: מדוע לא אמרה התורה בצורה מפורשת איסור זה של אכילה ושתיה ביום הכיפורים — משום דלא [שאי] אפשר, היה לכתוב אלא בצורה זו. ומסביר: היכי [כיצד] נכתוב? נכתוב רחמנא [אם תכתוב התורה]: "לא יאכל ביום הכיפורים "— אולם לשון אכילה בדרך כלל מורה על איסור אכילה בכזית ואילו ביום הכיפורים השיעור הוא בככותבת! נכתוב רחמנא [ואם תכתוב התורה]: "לא תענה", אולם לשון "לא תעונה" הרי מורה על שלילת העינוי, וקום ואכול משמע. ולכן נכתב: "הנפש אשר לא תעונה".

מתקיף לה [מקשה על כך] רב הושעיא: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] באופן זה: "השמר פן לא תענה"! ומשיבים: אם כן נפישי להו לאוי [מרובים יהיו בהם הלאוים], שהרי גם לשון "השמר", "פן", וגם "לא" — הם ביטויים של איסור לא תעשה, והיינו אומרים איפוא שיש שלושה איסורים באכילה זו.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב ביבי בר אביי: נכתוב רחמנא [שתכתוב התורה]: "השמר במצות ענוי"! ודוחים: אם כן נאמר כי לשון "השמר" הכתובה לפני איסור לאו — כלאו היא נחשבת, אולם לשון "השמר" הכתובה לפני עשה — הריהי נחשבת כמ צות עשה, ונבין מלשון הכתוב כאן שאכן יש מצות עשה בעינוי, אבל אין בכך משום איסור לא תעשה! מתקיף לה [מקשה על כך] רב אשי: נכתוב [שתכתוב התורה]: "אל תסור מן העינוי", שמשמעותה איסור לא תעשה! ואומרים: אכן, קשיא [קשה], שאכן יכול היה לכתוב בלשון כגון זו, שיש במשמעותה שלילה מפורשת.

על גוף איסורי האכילה והמלאכה אומרים: ותנא מייתי לה מהכא [והתנא מביא, לומד אזהרה זו לעינוי ביום הכיפורים מכאן]: נאמר: "ועניתם את נפשתיכם כל מלאכה לא תעשו" (במדבר כט, ז). ודנים: יכול יהא ענוש על תוספת מלאכה שיתחייב על מלאכה שעשה בזמן שמוסיפים מן החול על הקודש בערב יום הכיפורים — תלמוד לומר: "וכל הנפש אשר תעשה כל מלאכה בעצם היום הזה" (ויקרא כג, ל), ללמדנו: על עשיית מלאכה בעיצומו של יום, על היום עצמו, הריהו ענוש כרת, אבל אינו ענוש כרת על תוספת מלאכה.

יכול לא יהא ענוש כרת על תוספת מלאכה, אבל יהא ענוש כרת על תוספת עינוי, שאם אכל בתוספת יום הכיפורים יהא חייב — תלמוד לומר: "כי כל הנפש אשר לא תענה בעצם היום הזה ונכרתה" (ויקרא כג, כט) לומר: על אכילה בעיצומו של יום ענוש כרת, אבל אינו ענוש כרת על תוספת עינוי.

יכול לא יהא העושה מלאכה בזמן הנוסף בכלל עונש כרת אבל יהא מוזהר במצוות לא תעשה על תוספת מלאכה — תלמוד לומר: "וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה" (ויקרא כג, כח), לומר: על עיצומו של יום הוא מוזהר שלא לעשות בו מלאכה, אבל אינו מוזהר על תוספת מלאכה.

יכול לא יהא מוזהר על תוספת מלאכה, אבל יהא מוזהר על תוספת עינוי, שאם לא נתענה בתוספת יום הכיפורים יעבור על מצות לא תעשה — אין לומר כן, שהרי דין (סברה) הוא שאינו כן, ומה מלאכה שנוהגת איסורה גם בשבתות וימים טובים — אינו מוזהר עליה על תוספת קדושת היום, עינוי, שאינו נוהג בשבתות ויום טוב — אינו דין שלא יהא מוזהר עליו על

תוספת זו?! עד כאן לגבולות האיסור. ומעירים: אבל אזהרה לעינוי של יום עצמו לא למדנו מניין. ומעתה נלמד: לא יאמר ויפרש בתורה עונש כרת בעושה מלאכה, דגמר [שנלמד הדבר] בהיקש מעינוי; ונאמר כך: ומה מצות עינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים — ענוש כרת אם לא התענה. איסור מלאכה שנוהגת בכל שבתות וימים טובים — לא כל שכן שנוהג אף ביום הכיפורים? אם כן למה נאמר במפורש עונש למלאכה — מופנה (נשאר פנוי) להקיש ולדון ממנו גזרה שוה: נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה, מה מלאכה — לא ענש אלא אם כן הזהיר תחילה בלאו, אף עינוי לא ענש אלא אם כן הזהיר.

ודוחים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, להקשות] את ההשוואה הזאת, כיצד: מה לעינוי שלא הותר מכללו שמצות העינוי חלה על כל ישראל, תאמר במלאכה שהותרה מכללה שהרי מותר לעשות את עבודות הקודש במקדש ביום הכיפורים! וכיון שכך אין הוכחה שמצות עינוי קלה ממצות מלאכה!

אלא כך יש לומר: לא יאמר עונש בעינוי, דגמר [שהוא לומד] בקל וחומר ממלאכה. כיצד? מה מלאכה שהותרה מכללה בעבודת המקדש ביום הכיפורים בכל זאת — ענוש כרת עליה, עינוי שלא הותר מכללו — לא כל שכן שהעובר ואינו מתענה שחייב כרת. אם כן למה בכל זאת נאמר — הרי זה מופנה ללא צורך, אלא להקיש ולדון ממנה גזירה שוה: נאמר עונש בעינוי ונאמר עונש במלאכה, מה מלאכה ענש והזהיר — אף עינוי ענש והזהיר.

ודוחים: איכא למיפרך [יש מקום לפרוך, להקשות] ולומר להיפך: מה למלאכה — שכן איסורה נוהגת בשבתות וימים טובים. תאמר בעינוי שאינו נוהג בשבתות וימים טובים!

אמר רבינא: לא הבנו כראוי את הלימוד בברייתא זו, כי האי תנא [שנה זה] מן המילים: "עצם היום הזה ""עצם היום הזה "גמר [למד] בגזירה שוה, להשוות עינוי למלאכה. ומעירים: וצריכים לומר שמופנה הוא, כלומר: שבשני המקומות המילה "עצם" איננה נחוצה לעניינה אלא רק ללמד גזירה שוה, דאי [שאם] לא מופנה היא — איכא למיפרך כדפרכינן [יש להקשות כמו שהקשינו]!

לאי, אפנויי [על כן ודאי] מופנה הוא ויש ללמוד ממנו. שהרי חמשה קראי כתיבי [כתובים נאמרו] באיסור מלאכה ביום הכיפורים, חד [אחד] ללמד אזהרה לאיסור מלאכה דיממא [של יום הכיפורים], וחד [ואחד] לאזהרה דליליא [של ליל יום הכיפורים], וחד [ואחד] לעונש כרת דיממא [של מלאכה ביום], וחד [ואחד] לעונש דליליא [של לילה], וחד [ואחד] מהם לאפנויי [מופנה] כדי למגמר [ללמוד] עינוי ממלאכה, בין דיממא [של היום] בין דליליא [של הלילה], שאף שלא נאמר הדבר במפורש — נלמד הוא בגזירה שוה.

דבי [בבית מדרשו] של רבי ישמעאל תנא [שנה] כך: נאמר כאן "עינוי" ביום הכיפורים, ונאמר להלן, בדין האונס אשה "עינוי" ("על דבר אשר עינה את אשת רעהו" — דברים כב, כד). מה להלן בדין אונס לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן ביום הכיפורים — לא ענש אלא אם כן הזהיר. רב אחא בר יעקב אמר יש הוכחה אחרת: יליף [לומד] בגזירה שוה מן המילים "שבת שבתון" הכתובות ביום הכיפורים משבת בראשית, כלומר: משבת שהיא מימות בראשית, שגם בה נאמר "שבת שבתון", מה להלן בשבת לא ענש אלא אם כן הזהיר, אף כאן — לא ענש אלא אם כן הזהיר.

רב פפא אמר:

Talmud - Bavli - The William Davidson digital edition of the Koren No=C3=A9 Talmud
with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0)
אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר