כל השיעורין כולן האמורים בענין אכילה בתורה כולן בכזית, חוץ מטומאת אוכלין (שיעור המאכל המטמא אחרים) ששינה הכתוב במשמען, כלומר: באופן שבו ביטא איסור זה ושינו חכמים בשיעורן. וראיה לדבר זה שמשום ששינה הכתוב במשמען שינו אף חכמים את שיעורן — מיום הכפורים, שאף בו כיון ששינה הכתוב בביטוי הדברים, שינו חכמים אף בשיעורו. ושואלים: מאי [במה] שינה הכתוב במשמעו — מ" כי כל הנפש אשר לא תענה" (ויקרא כג, כט), שלא נאמר "כי כל הנפש אשר תאכל", אלא "אשר לא תעונה". ומאי [ומה] שינו חכמים בשיעוריה [בשיעורו] — שאינו עובר אלא בככותבת ולא כרגיל בכזית.

ושואלים: ומאי [ומה] צורך יש בראיה לדבר ממה שיש שינוי ביום הכפרים, הרי בטומאה עצמה שינה הכתוב מן הלשון המקובל ובגלל זה שינו חכמים את שיעורו? ומשיבים: דאי מהתם [שאם משם], מהפסוק המדבר בדיני טומאה בלבד היינו למדים, הוה אמינא אורחא דקרא [היינו אומרים כי דרך הכתוב] הוא ואין ללמוד הלכה למעשה משינוי זה, על כן בא המקרא ביום הכיפורים ומלמדנו שבכל מקום שיש שינוי בלשון הכתובים יש שינוי גם הלכה למעשה.

א ושואלים לגופו של הענין: טומאת אוכלין ששיעורה בכביצה, מנא לן [מניין לנו]? אמר ר' אבהו אמר ר' אלעזר: שאמר קרא [הכתוב]: "מכל האכל אשר יאכל אשר יבוא עליו מים יטמא" (ויקרא יא, לד), ללמדנו שטומאת אוכלין חלה אף על אוכל הבא מחמת אוכל, כלומר: על דבר מאכל הבא מתוך דבר אחר הנאכל גם הוא, ואיזה זה — ביצת תרנגולת. ומקשים: ואימא [ואמור] שזה גדי, שאף הוא אוכל הבא מתוך אוכל! ומשיבים: מחוסר שחיטה, הגדי עדיין איננו נחשב כאוכל, שהרי צריך עוד לשוחטו, ורק לאחר שחיטה, כשיהיה בשר, יחשב כאוכל. ומקשים עוד: ואימא [ואמור] שמדובר פה בבן פקועה (בולד הנולד מבהמה לאחר שנשחטה) ששחיטת אימו מכשירתו באכילה ואינו טעון שחיטה! ומשיבים: אף על פי כן טעון הוא עדיין קריעה, שהרי ודאי אין אוכלין אותו חי.

ושואלים: גם אם מפרשים ששיעור טומאת אוכלין הוא בכביצה, אם כן, ואימא [ואמור] שמדובר בביצת העוף הענק בר יוכני! ומשיבים: תפסת מרובה לא תפסת, שאם אתה מניח שיעור מרובה, אינך יכול להוכיח זאת, ואפשר עדיין לומר כי השיעור מועט מזה, אולם תפסת מועט תפסת. על כך מקשים: ואם כן אימא ביעתא דציפורתא דזוטר טובא [אמור שמדובר בביצת ציפור שהיא קטנה הרבה]! ואם כן, אין הוכחה גמורה מלשון כתוב זה.

ר' אבהו דידיה [משלו], שלא משם רבותיו אמר: מן הכתוב "מכל האכל אשר יאכל" למדים: אוכל שאתה יכול לאוכלו בבת אחת. ושיערו חכמים: אין בית הבליעה מחזיק יותר מכדי שיעור ביצת תרנגולת, וזהו איפוא שיעור טומאת אוכלין.

ב אגב הדיון בשיעורי תורה, אמר ר' אלעזר: האוכל חלב בשגגה בזמן הזה צריך שיכתוב לו מהו השיעור המדוייק שאכל, שמא יבא בית דין אחר לעתיד וירבה בשיעורין.

ושואלים: מאי [מה פירוש] ירבה בשיעורין? אי נימא [אם נאמר] שבית הדין לעתיד דמחייבי [יחייב] קרבן אפילו על שיעור כזית קטן, פחות ממה שבזמננו נחשב לשיעור כזית, אולם במקרה זה לא יהא מקום להקריב קרבן חטאת, והתניא [וכן הרי שנינו בברייתא]: נאמר בפרשת חטאות: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצוות ה' אשר לא תעשינה בשגגה ואשם" (ויקרא ד, כז. וראה גם כב), ללמד: השב מידיעתו, כלומר: אדם העושה תשובה כאשר נודע לו שחטא — הוא המביא קרבן על שגגתו.

אבל אם לא שב מידיעתו חטאו, אלא מפני סיבה אחרת — אין מביא קרבן על שגגתו. ואף כאן, מי שאכל פחות מכזית לפי השיעורים של עכשיו, אם בעתיד ישתנו השיעורים ויהיה באכילתו כשיעור כזית של אז — אינו מחויב קרבן, לפי שאדם זה יבוא להביא קרבן לא מפני שנודע לו מה שעשה, אלא שנודע לו ששינו את שיעורי התורה!

אלא, כך יש לפרש: שיתכן ובעתיד לא מחייבי [יחייבו] בית הדין של אז קרבן עד דאיכא [שיש] באכילתו שיעור כזית גדול, יותר מהשיעור של ימינו ולכן צריך לרשום כמה אכל, שמא כשיבוא בעתיד לבית הדין, יחליטו הם שהשיעור שאכל היה פחות מכזית ואינו חייב קרבן.

וחוזרים לענין הראשון: ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא [ולמה שעלה על דעתו מתחילה] לפרש שיתכן שבעתיד יהיו בתי הדין מחייבים קרבן על שיעור כזית קטן, הלא אין הלשון מדוייקת כלל כי מאי [מה] הלשון "ירבה בשיעורין"? שהרי צריך היה לומר "ימעט בשיעורים"! ומתרצים: אפשר היה לפרשה: שמא ירבה בקרבנות מחמת הקטנת השיעורין, ש"ירבה" איננו מתייחס לשיעורין עצמם אלא לקרבנות הבאים מחמתם.

באותו נושא אמר ר' יוחנן: שעורין ועונשין הלכה למשה מסיני הם. ותוהים: עונשין של כל העבירות הלא מכתב כתיבי [כתובים בתורה במפורש]! אלא הכי קאמר [כך אמר]: אמר ר' יוחנן: שיעורים של עונשין, כלומר: מהו שיעור העונש לגבי כל עבירה — זו היא הלכה למשה מסיני.

ומעירים: תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: שיעורין של עונשין — הלכה למשה מסיני. אחרים אומרים: שיעורים אלה בית דינו של יעבץ (עתניאל בן קנז) תיקנום. ומקשים: כיצד אפשר לומר כן? והכתיב [והרי נאמר]: "אלה המצות" (ויקרא כז, לד), ללמד: שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, אלא: אלה המצות, לא פחות ולא יותר! אלא, יש לומר, כי לשיטה זו שכחום במשך הדורות, וחזרו ויסדום והודיעום לרבים בבית דינו של יעבץ.

ג במשנה שנינו כי השותה ביום הכיפורים מלא לוגמיו — חייב. אמר רב יהודה אמר שמואל: לא מלא לוגמיו ממש שימלא במשקה את שתי לחייו, אלא שיעור כל שאילו יסלקנו את המשקה לצד אחד בפיו ויראה שם כמלא לוגמיו — הרי הוא חייב עליו. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנחנו שנינו במשנה] "מלא לוגמיו" בלשון רבים, משמע: שנים! ומשיבים: אימא [אמור]: כמלא לוגמיו, כלומר כשיעור הנראה מלוא לוגמיו.

מיתיבי [מקשים] על כך מברייתא: כמה ישתה אדם ביום הכיפורים ויהא חייב? בית שמאי אומרים: רביעית, ובית הלל אומרים: מלא לוגמיו. ר' יהודה אומר משום ר' אליעזר: כמלא לוגמיו. ר' יהודה בן בתירה אומר: כדי גמיעה. והרי בברייתא זו אומרים בית הלל (שבודאי משנתנו כשיטתם, שהרי הלכה כמותם) ששיעור שתיה ביום הכיפורים הוא מלוא לוגמיו דווקא!

על כך תוהים: מי עדיפא ממתניתין דאוקימנא [האם עדיפה הברייתא בגירסתה ממשנתנו, שהרי כבר העמדנוה] "כדי שיראה" כמלוא לוגמיו, הכי נמי [כך גם כן] נפרש את דברי הברייתא כי לא מלוא לוגמיו ממש אלא כדי שיראה כמלוא לוגמיו! ומסבירים: אין הקושי מלשון הברייתא, אלא אי הכי [אם כך] נפרש היינו [הרי זה] כשיטת ר' אליעזר האומר "כמלוא לוגמיו"! ומתרצים: אפשר לומר כי איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] במלא לוגמיו דחוק, שאינו ממש כשיעור זה, אלא פחות קצת. שלבית הלל צריך שיהיה כמלוא לוגמיו בריוח, ולר' אליעזר אפילו אם הוא כמלוא לוגמיו בדוחק — הרי זה חייב.

מתקיף לה [מקשה על כך] על הבנתנו זו רב הושעיא: אם כן שאתה מפרש שאין הכוונה כמלוא לוגמיו אלא לוגם אחד, הוה ליה [הרי זה] לפיכך מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל שהרי שיעור רביעית גדול ממלוא לוגמו, ואם כן מדוע אין מחלוקת זו מנויה בין שאר ההלכות שמנו במסכת עדיות שהם מקולי בית שמאי וחומרי בית הלל! אמר ליה [לו]: