מפכין (כמו מפי הפך) עתידין להיות יוצאין מתחת מפתן הבית. מכאן ואילך היה המעין מתגבר ועולה עד שמגיע לפתח בית דוד, כיון שמגיע לפתח בית דוד נעשה כנחל שוטף שבו רוחצין לטהרתם זבין וזבות נדות ויולדות, שנאמר: "ביום ההוא יהיה מקור נפתח לבית דויד ולישבי ירושלם לחטאת ולנדה" (זכריה יג, א).

אמר רב יוסף: מכאן רמז לנדה שצריכה לישב עד צוארה במים שזהו העומק הראוי למי מקוה המטהרים. ומעירים: ולית הילכתא כוותיה [ואין הלכה כמוהו] אלא יכולה לטבול במים שבכל עומק שהוא, וכל שהמים מכסים את כולה הרי זה מקוה טהרה ראוי.

א לדין המעבר במים לצורך מצוה שואלים: תינח [נניח] ביום הכפורים דליכא [שאין בו] נעילת מנעל ולכשיעברו בנחל בלא נעליהם — אין בעיה בדבר, אבל בשבת דאיכא [שיש] בו נעילת מנעל, מאי [מה] יהיה הדין, המותר לעבור נחל בנעלים? שהרי יש לחשוש שמא ישמט המנעל מרגליו ויטלנו בידו ויכול בכך לעבור על איסור הוצאה בשבת! אמר נחמיה חתניה דבי נשיאה [חתנו של בית הנשיא]: אנא חזיתיה [אני ראיתי] את ר' אמי ור' אסי דמטו עורקומא דמיא [שהגיעו לשלולית של מים] והיו צריכים לעברה בשבת ועברוה כשנעליהם על רגליהם דרך מלבוש ולא חלצו אותם טרם המעבר.

ושואלים: תינח [נניח] במנעל שאפשר לקשור אותו יפה, אולם בסנדל מאי איכא למימר [מה יש לומר], כיון שאינו מהודק כל כך ברגל יש לחשוש שהמים ישטפו אותו. אמר רב ריחומי: אנא חזיתיה [אני ראיתי] את רבינא שעבר נחל כשהיו על רגליו סנדלים דרך מלבוש. רב אשי אמר: אם נעול הוא בסנדל — לכתחלה לא יעבור בו בתוך המים, שמא ישמט הסנדל מעל רגלו ויבוא להרימו ולשאתו בידו, ויעבור על איסור שבת.

אגב כך מסופר: ריש גלותא איקלע [ראש הגולה הזדמן] להגרוניא לבי [לבית] רב נתן, רפרם וכולהו רבנן [וכל החכמים] אתו לפירקא [באו לדרשה], רבינא לא אתא [בא]. למחר כשבא, בעי [רצה] רפרם לאפוקי [להוציא] את רבינא מדעתיה [מדעתו, מכעסו] של ריש גלותא [ראש הגולה], שלא יקפיד על רבינא שנעדר מן הדרשה, ולכן שאל אותו: מאי טעמא לא אתא מר לפירקא [מה טעם לא בא אדוני לדרשת הרגל]? אמר ליה [לו]: הוה כאיב לי כרעאי [כאבה לי רגלי]. אמר לו: איבעי לך למיסם מסאני [היית צריך לנעול נעלים]. ענה לו: גבא דכרעא הוה [גב הרגל היה זה] ונעילת הנעל קשה לו.

אמר לו: איבעי לך למרמא סנדלא [היית צריך לנעול סנדל], שגב הרגל גלוי בו. אמר ליה [לו]: עורקמא דמיא הוה באורחא [שלולית נחל מים היתה בדרך] וצריך היה לעוברה. אמר ליה [לו]: איבעי לך למעבריה [היית צריך לעוברו] כשאתה נעול סנדלים דרך מלבוש אמר ליה [לו]: לא סבר ליה מר להא [וכי אין אדוני סבור כהלכה זו] שאמר רב אשי: סנדל לכתחלה לא ינעל בעוברו בשבת בנחל. ומתוך הדברים למד ראש הגולה שלא נמנע רבינא לבוא מחמת זלזול בכבודו.

ב ועוד בדיני יום הכיפורים. תני [שנה] יהודה בר גרוגרות: אסור לישב על גבי טינא [אדמה לחה] ביום הכפורים. אמר ר' יהושע בן לוי: איסור זה הוא דווקא בטינא מטפחת, כלומר שהלחות בה מורגשת במגע. אמר אביי: אין בכך די אלא דווקא בטופח על מנת להטפיח, כלומר שהרטיבות גדולה כל כך שכל מה שנוגע בדדבר שנגע בה אף הוא נרטב. אמר רב יהודה: מותר להצטנן בפירות ביום הכיפורים ואין בכך משום חשש רחיצה. וכן רב יהודה כשהיה סובל מן החום ביום הכיפורים, היה מצטנן על ידי שהיה מניח על עצמו קרא [דלעת].

רבה היה מצטנן בינוקא [בילד], שהיה מבקש שיניחו סמוך לו ילד שגופו קריר, רבא היה מצטנן בכסא דכספא [בכוס של כסף]. אמר רב פפא: כסא דכספא [כוס כסף] להצטנן בו אם הוא מלא מים — אסור, אבל אם אינו מלא אלא חסר — שרי [מותר]. אולם להצטנן בכוס דפחרא [של חרס] — אידי ואידי [בזה ובזה] אסור, גם כשאינה מליאה, משום דמישחל שחיל [שהמים מבצבצין מתוך הכלי] ויש בו משום רחיצה. רב פפא אמר: כסא דכספא [כוס כסף] כשהוא חסר, נמי [גם כן] אסור להצטנן בו, משום דמזדריב [שעלול להחליק מידו] ועשוי להשפך.

מסופר: זעירא בר חמא אושפיזכנין [בעל אכסנייתו] של ר' אמי ור' אסי ור' יהושע בן לוי ודכולהו רבנן דקיסרי הוה [ושל כל חכמי קיסריה היה]. אמר ליה [לו] לרב יוסף בריה [בנו] של ר' יהושע בן לוי: בר אריא [בן אריה]! תא אימא לך מילתא מעליתא דהוה עביד אבוך [בוא ואספר לך דבר מעולה שהיה עושה אביך]: מטפחת היתה לו שהיה מכין בערב יום הכפורים, ושורה אותה במים ועושה אותה כמין כלים נגובין שתתייבש למדי, ולמחר מקנח בה פניו ידיו ורגליו. ערב תשעה באב, שאיסורו אינו מדברי תורה אלא מדברי סופרים בלבד, היה שורה אותה במים ולמחר מעבירה על גבי עיניו.

וכן כי אתא [כאשר בא] רבה בר מרי מארץ ישראל אמר: בערב תשעה באב היו מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים ומניחה תחת מראשותיו, ולמחר כשנשאר בה רק מקצת לחלוחית, היה מקנח בה פניו ידיו ורגליו. בערב יום הכפורים מביאין לו מטפחת ושורה אותה במים, ועושה אותה כמין כלים נגובין, ולמחר מעבירה על גבי עיניו. אמר ליה [לו] ר' יעקב לר' ירמיה בר תחליפא: איפכא אמרת לן [אתה אמרת לנו להיפך] מה שסיפר הוא לגבי יום הכיפורים אמרת לגבי תשעה באב, ואותיבנך סחיטה [והקשינו עליך מאיסור סחיטה] שהרי ביום הכיפורים דינו כשבת ואסור לסחוט בו דבר.

ג מסופר: אמר רב מנשיא בר תחליפא אמר רב עמרם אמר רבה בר בר חנה: שאלו את ר' אלעזר בן פדת: מי שהוא זקן (חכם) ויושב בישיבה, שכבר מלמד חכמים אחרים, האם צריך ליטול רשות מהנשיא להתיר בכורות ביחיד, כשאר חכמים החייבים לקבל רשות מן הנשיא כדי להתיר בכורות ביחיד או אינו צריך?

ושואלים: מאי קא מיבעי להו [מה נשאלה להם], כלומר: מה בסיס השאלה? ומסבירים: הכי קא מיבעי להו [כך נשאל להם] כי הא [כמו זה] שאמר רב אידי בר אבין: דבר זה, כלומר: ענין זה שצריך ליטול רשות מהנשיא הניחו להם לבי נשיאה [לבית הנשיא] כדי להתגדר בו שיהא לגדולתם, ולכן צריך ליטול רשות, כיון שיש בדבר זה משום כבוד הנשיא, או דילמא [שמא], כיון שזקן ויושב בישיבה הוא, אין צריך. עמד ר' צדוק בן חלוקה על רגליו, ואמר: אני ראיתי את ר' יוסי בן זימרא שזקן ויושב בישיבה היה ועמד במעלה מזקנו של זה, כלומר: עמד לפני זקנו של הנשיא הזה שבדורנו, ונטל ממנו רשות להתיר בכורות.

אמר ליה [לו] ר' אבא: לא כך היה מעשה כמו שאתה מתאר, אלא כך היה מעשה: ר' יוסי בן זימרא כהן היה, והכי קא מיבעיא ליה [וכך נשאלה לו השאלה] האם הלכה כר' מאיר שאמר: החשוד בדבר לא דנו (אינו רשאי לדון באותו דבר), ולא מעידו (אסור לו להעיד אודותיו). וכיון שאנו יודעים שכהנים חשודים להטיל מום בבכורות, שהרי בזמן הזה אסורים הבכורות אף לכהנים אלא אם כן יש בהם מום, ראוי לשאול האם חשד זה קיים אף במי שהוא חכם ויושב בישיבה, או דילמא [שמא] הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שאמר: אף החשוד נאמן הוא על של חבירו ואינו נאמן על של עצמו. ופשט ליה [ואז ענה לו] הנשיא כי הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ולא היתה כאן קבלת רשות מן הנשיא, אלא שאלה בהלכה.

ותו קא מבעיא להו [ועוד נשאלה להם], כלומר: לאותם חכמים שישבו לפני ר' אלעזר ודנו בהלכות שונות, שכבר הזכרנו מקצת דיוניהם: מהו לצאת בסנדל של