זה יהושע שירד לו מן כנגד כל ישראל, כאשר המתין למשה סמוך להר סיני כל אותם ארבעים יום ששהה משה על ההר. ורמז לדבר: כתיב הכא [נאמר כאן] "איש" וכתיב התם [ונאמר שם]: "קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (במדבר כז, יח), מכאן ש"איש" הוא יהושע. ושואלים: ואימא [ואמור] שהכוונה היא למשה עצמו, שנאמר גם בו "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב, ג) ומשיבים: דנין "איש" מ"איש", ואין דנין איש מ"והאיש".

ועוד לענין המן: שאלו תלמידיו את ר' שמעון בן יוחי: מפני מה לא ירד להם לישראל מן פעם אחת בשנה להספיק כל צרכיהם, והיה צריך לרדת בכל יום מחדש? אמר להם: אמשול לכם משל; למה הדבר דומה — למלך בשר ודם שיש לו בן אחד, פסק (קבע) לו מזונותיו פעם אחת בשנה והיה נותן לו ממון בשביל כל השנה, ולא היה הבן מקביל פני אביו אלא פעם אחת בשנה לפי צורכו. עמד ופסק מזונותיו בכל יום, והיה מקביל פני אביו כל יום.

אף ישראל כן, מי שיש לו ארבעה וחמשה בנים היה דואג ואומר: שמא לא ירד מן למחר, ונמצאו כולן מתים ברעב, ולכן נמצאו כולן מכוונים את לבם לאביהן שבשמים בכל יום, ולכן ירד כל יום לצורך אותו יום בלבד, כדי שכל ישראל יכוונו לבם למקום ויבקשו על מזון יום המחר.

דבר אחר: שהיו אוכלין אותו כשהוא חם וטרי. דבר אחר: מפני משאוי הדרך. שהרי לא היו כל אותם שנים קבועים במקום אחד, ואם היו צריכים לשאת מן ממקום למקום היה מכביד עליהם, וכך בכל מקום שהגיעו — ירד להם המן.

א מסופר: וכבר היה ר' טרפון ור' ישמעאל וזקנים יושבין ועוסקין בפרשת המן, והיה ר' אלעזר המודעי יושב ביניהן. נענה ר' אלעזר המודעי ואמר: מן שירד להן לישראל היה גבוה ששים אמה. אמר לו ר' טרפון: מודעי, עד מתי אתה מגבב דברים ומביא עלינו דברים שאין להם שחר!

אמר לו: מקרא אני דורש. כיצד? נאמר במבול: "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו ההרים" (בראשית ז, כ), וכי חמש עשרה אמה במקום עמק, חמש עשרה אמה בשפלה, חמש עשרה אמה בהרים? וכי מיא שורי שורי קיימי [המים חומות חומות עמדו] שהמים עמדו בדיוק לפי גובה המקום. ועוד: התיבה היכי סגיא [היאך הלכה] וצפה על המים אם לא היו המים שוים? אלא, נבקעו כל מעינות תהום רבה עד דאשוו מיא בהדי טורי [שהושוו המים לראשי ההרים] והדר [וחזר שוב] אחרי זאת לומר כי "חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים".

ומעתה נדון: וכי אי זה מדה מרובה, מדה טובה או מדת פורענות? הוי אומר: מדה טובה מרובה ממדת פורענות, והנה במדת פורענות הוא אומר: "וארבת השמים נפתחו" (בראשית ז, יא) ארובות בלבד, שהם חלונות. ואילו במדה טובה במן הוא אומר: "ויצו שחקים ממעל ודלתי שמים פתח וימטר עליהם מן לאכל ודגן שמים נתן למו" (תהלים עח, כג-כד) ומעתה נערוך חשבון:

כמה ארובות יש בדלת — לפחות ארבע לפי הגודל, ארבע ארבע לשתי דלתות ("דלתי שמים") הרי כאן שמונה, ואם המבול ירד לפי הביטוי מ"ארובות השמים" (ומיעוט רבים שנים) הרי שירד המן פי ארבע מן המבול, ונמצא מן שירד להם לישראל גבוה ששים אמה, פי ארבע מחמש עשרה אמות של המבול.

בדומה לזה תניא [שנויה ברייתא], איסי בן יהודה אומר: מן שירד להם לישראל היה מתגבר ועולה עד שרואין אותו כל מלכי מזרח ומערב, שנאמר: "תערך לפני שלחן נגד צררי דשנת בשמן ראשי כוסי רויה" (תהלים כג, ה), שערך ה' לישראל שיראו כל צורריהם בגדולתם על העולם. "כוסי רויה" שבפסוק זה, אמר אביי: שמע מינה [למד מכאן] כי כסא [כוסו] של דוד לעלמא דאתי [לעולם הבא], מאתן ועשרין וחד לוגא [מאתים ועשרים ואחד לוג] מחזיק (מכיל), שנאמר: "כוסי רויה", "רויה" בגימטריא הכי הוי [כך הוא המספר].

על מדרשו של ר' אלעזר המודעי שואלים: הא לא דמיא [הרי אינו דומה] ואין החישוב מדוייק. שהרי התם בארבעין יומין [שם גברו המים חמש עשרה אמה במשך ארבעים ימים] של מבול, ואילו הכא חדא שעתא [ואילו כאן שעה אחת בכל יום]. ומצד שני — התם לכולי עלמא [שם היה המבול לכל העולם] ואילו הכא לישראל לחודיה [לבדם], ונפיש להו טפי [והיה מרובה להם הרבה יותר] מגובה זה לפי החשבון. ומשיבים: ר' אלעזר המודעי "פתיחה" "פתיחה" גמר [למד] בגזירה שווה, שנאמרה לשון פתיחת שמים בשני המקרים, ללמד שאותה פתיחה היתה גם פה וגם שם.

ב במשנה למדנו כי בין חמשת הדברים האסורים ביום הכיפורים, הוא שאסור באכילה. ושואלים: הני חמשה ענויין כנגד מי? כלומר, מהו המקור והרמז להם? אמר רב חסדא: כנגד חמשה ענויין שבתורה, שחמש פעמים מוזכרת בתורה חובת העינוי ביום הכפורים. שנאמר: "ובעשור לחודש השביעי הזה מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם" (במדבר כט, ז). ונאמר: "אך בעשור לחודש השביעי הזה יום הכיפורים הוא מקרא קודש יהיה לכם ועניתם את נפשותיכם" (ויקרא כג, כז). ונאמר עוד: "שבת שבתון הוא לכם ועניתם את נפשותיכם" (ויקרא כג, לב). וכן: "שבת שבתון היא לכם ועניתם את נפשותיכם" (ויקרא טז, לא). ועוד נאמר: "והיתה לכם לחוקת עולם בחודש השביעי בעשור לחודש תענו את נפשותיכם" (ויקרא טז, כט).

ומקשים: וכי הני [אלה] חמשה הוו [הם] העינויים? ואנן שיתא תנן [ואנחנו הרי ששה עינויים למדנו]: אכילה, שתיה, רחיצה, סיכה, תשמיש המיטה, ונעילת הסנדל! ומשיבים: שתיה בכלל אכילה היא, ושתיהן נחשבות כעינוי אחד. שאמר ריש לקיש: מנין לשתיה שהיא בכלל אכילה — שנאמר: "ואכלת לפני ה' אלהיך במקום אשר יבחר לשכן שמו שם מעשר דגנך תירשך ויצהרך" (דברים יד, כג), והלוא תירוש חמרא [יין] הוא וקרי ליה [וקורא לו] הכתוב בלשון "ואכלת", משמע שלשון אכילה מתייחסת גם לשתיה.

ודוחים: ממאי [ממה] מסיק אתה דבר זה? ודילמא דאכליה [ושמא שאוכל] את היין ממש, על ידי אניגרון (סוג מאכל שמעורב בו יין)! שאמר רבה בר שמואל: אניגרון — הוא מיא דסילקא [מי סלק] ויין מעורבים כאחד, ואכסיגרון — הוא מיא דכולהו שלקי [מים שבאים מכל מיני דברים שלוקים], שמערבים בהם יין ואוכלים. ואם כן אין הוכחה מכאן ששתיה בכלל אכילה.

אלא אמר רב אחא בר יעקב: מהכא [מכאן] יש ראיה: נאמר: "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך בבקר ובצאן וביין ובשכר ובכל אשר תשאלך נפשך ואכלת" (דברים יד, כו), והלא שכר שתיה הוא, וקרייה רחמנא [וקראה לו התורה] "ואכלת".

ודוחים: ממאי [ממה] מוכיח אתה? ודילמא הכא נמי [ושמא גם כן כאן] הכוונה היא דאכליה [שאכל אותו] על ידי אניגרון (בתערובת)! ודוחים: שם אי אפשר לומר כן, כי "שכר" כתב [נאמר] וכונתו מידי [דבר] שמשכר, ויין בתערובת איננו משכר. ומקשים: ודילמא [ושמא] אין פירוש "שכר" יין, אלא אוכל שגורם לשכרות, כגון דבילה קעילית — שהיא תאנה יבשה מתוקה ביותר הבאה מקעילה וגורמת לשכרות? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אכל הכהן דבילה קעילית ושתה דבש וחלב והשתכר על ידיהם ונכנס למקדש לעבוד —