ואליבא [ולפי שיטתו] של ר' עקיבא שאמר: אדם אוסר עצמו בכל שהוא, שאם נשבע שלא יאכל — הרי אסר על עצמו בכל שיעור. משמע שריש לקיש עצמו סבור כי חצי שיעור אין בו איסור כלל!

וכי תימא [ואם תאמר]: שמא סבור ריש לקיש כיון דאית ליה [שיש לו] לחצי שיעור היתר מן התורה, קא חייל [חל] קרבן שבועה עליו אף שאסור מדברי סופרים, והתנן [והרי שנינו במשנה]: שבועת העדות, שמשביעים אדם שיעיד על דבר שראה וידע, אינה נוהגת אלא בראויין להעיד, ואם השביעו אדם שאינו ראוי להעיד, אף שלא העיד — אין השבועה חלה עליו. והוינן בה [והיינו עוסקים ומתקשים בבעיה זו]: למעוטי מאי [למעט את מה] באה ההגדרה "הראויין להעיד"? שהרי קודם לכן נאמר ששבועת העדות אינה חלה על נשים, קרובים ופסולים! רב פפא אמר: למעוטי [למעט] מלך, שאף שאין המלך נמנה ברשימה של הבלתי ראויים, דין הוא שאין המלך מעיד בפני בית דין מפני כבודו.

רב אחא בר יעקב אמר: למעוטי [למעט] משחק בקוביא (שהוא פסול לעדות מדברי סופרים) והא [והרי] משחק בקוביא מדאורייתא מיחזי חזי [מן התורה ראוי הוא] להעיד ורבנן הוא [וחכמים הם] שפסלוהו מלהעיד, ובכל זאת אומרים אנו כי לא קא חיילא עליה שבועה [שלא חלה עליו שבועת העדות] מן התורה, אף שאין איסורו אלא מדברי חכמים. אף כאן, אין שבועת הביטוי חלה אף כאשר אין הדבר אסור אלא מדברי סופרים!

ודוחים: יש לחלק, שאני התם [שונה שם] בענין העדות שאמר קרא [הכתוב]: "אם לוא יגיד ונשא עוונו" (ויקרא ה, א), שהעונש בא לאדם שצריך להעיד ולא העיד, והאי לאו בר הגדה הוא כלל [וזה אינו בן הגדת עדות כלל] שכיון שבפועל אין בית הדין מקבל את עדותו, והתורה תלתה את שבועת העדות ביכולת להעיד, הרי מי שנבצר ממנו להעיד מפני כל סיבה שהיא, אין שבועת העדות חלה עליו. אבל אין הדבר כן לגבי שבועת ביטוי, ואין איפוא להוכיח דבר, ופירושנו הראשון עומד במקומו.

א ההנחה הראשונה שבה התחלנו את הדיון היתה שלשון המשנה "אסור" כוונתה לאיסור שאין בו חיוב כרת. ושואלים: וכל היכא דתני [וכל מקום שהוא שונה] דבר שהוא ענוש כרת, לא תני [אינו שונה] בלשון אסור? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: אף על פי שאמרו לשון "אסור" בכולן, בכל חמשת העינויים המנויים ביום הכיפורים — לא אמרו ענוש כרת אלא על האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד. משמע שלשון איסור חלה גם דבר שיש בו עונש כרת! ודוחים: הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את הדברים: כשאמרו אסור — לא אמרו אלא בכחצי שיעור, אבל כשיעור — ענוש כרת, ואף על פי שענוש כרת — אין ענוש כרת אלא האוכל ושותה ועושה מלאכה בלבד.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: כי קתני [כאשר שנה במשנתנו] לשון "אסור" — הרי הוא מדבר אשארא [על השאר], על האיסורים שאין בהן כרת. דתנו [ששנו] רבה ורב יוסף בשאר סיפרי דבי [הספרים שבבית מדרשו] של רב. כלומר: במדרש ההלכה של ספרי "במדבר" ו"דברים", וכך שנו: מניין ליום הכפורים שאסור ברחיצה בסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה — תלמוד לומר: "שבתון" (ויקרא טז, לא). כלומר: שבות והמנע מלעשות בו כמה דברים. הרי שלשון איסור חלה על אלה, אבל אין בהם עונש כרת.

ב כיון שהזכרנו את מחלוקתם של ר' יוחנן וריש לקיש באים עתה לדון בגופא (בגופה) של המחלוקת: חצי שיעור מה דינו: ר' יוחנן אמר: אסור מן התורה, ריש לקיש אמר: מותר מן התורה. ומפרטים: ר' יוחנן אמר: אסור מן התורה, וטעמו: כיון דחזי לאיצטרופי [שהוא ראוי להצטרף] לחצי שיעור אחר, ולהוות שיעור שלם ויהא בו עונש מן התורה אם כן גם כעת איסורא קא אכיל [דבר איסור הוא אוכל]. ריש לקיש אמר: מותר מן התורה, וטעמו: לשון "אכילה" אמר רחמנא [אמרה התורה] בכל איסורי אכילה וליכא [ואין כאן] אכילה, שכלל בידינו שאין אכילה בפחות מכשיעור כזית.

איתיביה [הקשה לו] ר' יוחנן לריש לקיש ממה ששנינו בענין איסור חלב: אין לי אלא כל שישנו בעונש כרת על אכילת חלב הוא שישנו באזהרה באיסור לא תעשה על אכילתו, אבל כוי שהוא ספק בהמה ספק חיה וחצי שיעור, הואיל ואינו בעונש — יכול אינו אף באזהרה — תלמוד לומר: "כל חלב" (ויקרא ז, כג), משמע: כל חלב שהוא, ובכלל זה גם חלב של ספק, וגם חצי שיעור חלב. הרי שחצי שיעור יש בו איסור מן התורה! את ההוכחה הזו דוחה ריש לקיש: איסור זה אינו אלא מדרבנן (מדברי סופרים) וקרא [והכתוב] המובא לראיה — אינו אלא אסמכתא בעלמא [בלבד] לרמז ולזכרון, אבל אין הכוונה לומר שמדברי תורה יש בכך איסור.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] לומר שברייתא זו משתמשת בכתוב רק לצורך סיוע בדרך רמז בלבד, ולא כמקור וראיה לאיסור, דאי סלקא דעתך דאורייתא [שאם יעלה על דעתך לומר שמדרש זה הוא מן התורה] הלא כוי ספיקא [ספק] בלבד הוא, שאיננו יודעים אם הוא מין חיה או בהמה, והאם איצטריך קרא לאתויי ספיקא [צריך כתוב מיוחד להביא את הספק]? והלא כלל בידינו שכל ספק מן התורה דנים בו לחומרה, ואין הכוי יוצא מכלל כל הספיקות, אלא ודאי הפסוק שהביאה הברייתא אינו אלא לאסמכתא בלבד. ומשיבים: אי משום הא [אם משום כך], מפני הוכחה זו — לא איריא [אינו שייך], שאין זו ראיה גמורה, שהרי אפשר לפרש כי קסברי [סבורים] החכמים בעלי ברייתא זו