שכל הפרשה כולה נאמרה על הסדר, שהעבודה צריכה להיעשות כסדר שכתוב במקרא, חוץ מפסוק זה שלא נאמר על הסדר, וצריך לעשותו שלא כפי סדר כתיבתו, כי אם לאחר מכן.

ושואלים: מאי טעמא [מה טעם] אומרים שאינו כתוב כפי סדר העבודה הנכון? אמר רב חסדא: גמירי [למודים היו] מפי המסורת כי חמש טבילות ועשרה קידושין טובל כהן גדול ומקדש בו ביום, כשמחליף בגדים,

ואי אמרת שכסדרן [ואם אומר אתה שכסדרן] כתיבי [כתובים] המקראות, אם כן לא משכחת לה [אין אתה מוצא] אלא שלש טבילות וששה קידושין, ולכן בהכרח לומר שאין סדר העבודה כפי סדר כתיבתו, אלא כניסתו לקודש הקדשים נעשית לאחר שסיים את עבודת היום.

מתקיף לה [מקשה על כך] ר' זירא: ודילמא [ושמא] אין לשבש את סדר הכתובים, אלא כפי הסדר הנאמר בהם הריהו מפסיק ליה [מפסיק הוא אותה] בשעיר הנעשה בחוץ, שעושה את השעיר ואחר כך חוזר ומוציא את הכף ורק לאחר מכן מקריב את האילים, ולא כסדר האמור במשנה!

אמר אביי: אמר קרא [הכתוב]: "ויצא ועשה את עלתו ואת עולת העם" (ויקרא טז, כד), וזוהי היציאה הראשונה האמורה בכתוב, לומר: מיציאה ראשונה עביד [עושה הוא] את אילו ואיל העם.

רבא אמר ראיה אחרת יש שאין הכתובים מסודרים כפי סדר העבודה הנכון, שכן אמר קרא [הכתוב]: "ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש" (ויקרא טז, כג), שאין תלמוד לומר "אשר לבש" שהרי אין זה מלמד דבר, כי כלום אדם פושט אלא מה שלובש?! אלא, מה תלמוד לומר "אשר לבש" — שלבש כבר. ומכאן למדים כי את בגדי הבד שלבש כבר קודם לצורך עבודת היום ופשטן, הריהו חוזר ולובשן לצורך עבודה אחרת, שהיא הוצאת הכף והמחתה ואז חוזר ופושטם בשנית, ואין לומר כן אלא אם אכן הוא מאחר את הוצאת הכף והמחתה.

מתקיף לה [מקשה על כך] רבה בר רב שילא: ואימא [ואמור] שמפסיק בשעיר הנעשה בחוץ! ומשיבים: הכתיב [הרי נאמר] "ויצא ועשה" (ויקרא טז, כד), לומר: כיון שיוצא — עושה ככל הסדר הכתוב.

ושואלים: והאם באמת כל הפרשה כולה נאמרה על הסדר? והא קראי כתיבי [והרי הפסוקים נאמרו כך]: "ואת חלב החטאת יקטיר המזבחה" (ויקרא טז, כה), והדר [ואחר כך] נאמר: "ואת פר החטאת ואת שעיר החטאת אשר הובא את דמם לכפר בקודש יוציא אל מחוץ למחנה ושרפו..." (ויקרא טז, כז) ואילו אנן תנן [אנו שנינו במשנה]: הרואה את כהן גדול כשהוא קורא את הפרשה — אינו רואה פר ושעיר הנשרפין בזמן קריאת התורה. הרי שזמן שריפתם בעוד הכהן לובש את בגדי הלבן, ואילו אמורי חטאת לדברי הכל בתר הכי מקטיר להו [אחר כך מקטיר אותם], הרי שאף כתובים אלה לא נאמרו כפי סדר העבודה הנכון!

ומשיבים: אימא [אמור] חוץ מפסוק זה ואילך, שמאותו פסוק ואילך שוב אין סדר בעבודה כסדר הכתובים.

ושואלים: ומאי חזית דמשבשת קראי, שביש מתניתא [ומה ראית לשבש את סדר הכתובים, מוטב שתשבש את המשנה], ותאמר שסדר הדברים האמור במשנה לאו דווקא הוא, ויש אכן לעשות כסדר הכתוב בתורה!

אמר אביי: לאחר שעסק הכתוב בענין הקטרת האימורים אמר קרא [הכתוב]: "והמשלח את השעיר..." (ויקרא טז, כו), ומיד לאחריו: "והשרף אותם" (ויקרא טז, כח), לומר: מה משלח אף על פי שנכתב לאחר הקטרת האימורים, בכל זאת זמנו בתוך סדר העבודה דמעיקרא [שמתחילה], שנעשה קודם לכן ואכן אינו כתוב כאן כסדר המאורעות, וכפי שאכן ניתן להבין מתחילת הפרשה, אף שורף יש לומר שהוא כמו כן דמעיקרא [שמתחילה] שהיה כבר קודם.

ודוחים: אדרבה, אמור והשווה כך: הרי הציווי אודות שריפת הפר והשעיר נאמר בכתוב לאחר הקטרת האימורים ואם כן יש לומר הפוך: מה שורף דהשתא [של עכשיו], ששריפת הפר והשעיר נעשית לאחר הקטרת האימורים, — אף משלח דהשתא [של עכשיו] ונשנה ונקבע שאף שילוח השעיר יהא מאוחר לשאר הקרבנות!

ומשיבים: הלשון המיוחדת "והמשלח", ודאי מעיקרא [מתחילה] משמע, שאינו אלא חוזר ומדבר אודות המשלח והשילוח שנעשה קודם ושכבר דובר אודותיו. רבא אמר: שילוח השעיר ודאי במקומו נאמר, שהרי אמר קרא [הכתוב]: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו" (ויקרא טז, י), ללמד: עד מתי יהא זקוק לעמוד חי — עד שעת כפרה. ואימתי שעת כפרה — בשעת מתן דמים, ותו לא [ולא עוד]. משמע שזמן שילוחו קודם לשאר סדר העבודה.

א ומוסיפים לענין מנהגי יום הכיפורים: אתי [בא] המשלח למחרת יום הכיפורים, מצאו בשוק, כלומר: במקום פומבי, לכהן גדול, אומר לו בלשון זו: אישי (אדוני) כהן גדול! עשינו שליחותך, שקיימנו מצות שילוח השעיר. ואם מצאו בביתו, אומר לו בלשון אחרת: מחיה חיים (הקדוש ברוך הוא), עשינו שליחותו. כי לשון "עשינו שליחותך" שאומר לו בנוכחות אנשים אחרים אינו אלא לכבדו בפני הבריות, אבל בינו לבין עצמו אינו צריך לכך ולכן מדייק בלשונו לומר שעשה שליחותו של הקדוש ברוך הוא כציווי הכתוב.

כיון שהזכרנו נוסח ברכה של "מחיה חיים" מביאים מה שאמר רבה: כי מיפטרי רבנן מהדדי [כאשר חכמים נפרדים זה מזה] בפומבדיתא אמרי הכי [היו אומרים כך]: "מחיה חיים יתן לך חיים ארוכים וטובים ומתוקנין".

אגב לשון זו של "מחיה חיים" מסבירים מה שנאמר "אתהלך לפני ה' בארצות החיים" (תהלים קטז, ט). אמר רב יהודה: זה מקום שווקים. כי במרכז מסחרי גדול מיני מזונות מצויים ויש פרנסה בשפע. ודוד המלך בהיותו נע ונד, התפלל שיהיה תמיד מזונו מצוי.

ועוד, נאמר: "כי ארך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך" (משלי ג, ב) ותוהים: וכי יש שנים של חיים ויש שנים שאינן של חיים שצריך לומר שיוסיפו דווקא שנות חיים? אמר ר' אלעזר: שנות חיים משמעו חיים טובים — אלו שנותיו של אדם המתהפכות עליו מרעה לטובה. ולכן ראוי שתהא הברכה לא רק לתוספת שנים, אלא גם תוספת חיים טובים.

נאמר: "אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם" (משלי ח, ד) אמר ר' ברכיה: לשון "אישים" שמשמעו אמנם אנשים, אך היא צורה הקרובה ללשון "אשה" לכן יש לפרשו: אלו תלמידי חכמים שדומין לנשים, לפי שהם תשושים ואינם עוסקים בהרבה דברים ששאר גברים עוסקים בהם — ועושין גבורה כאנשים בתורתם. ואמר ר' ברכיה על אותו כתוב: הרוצה לנסך יין על גבי המזבח בזמן הזה — ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין ובכך יקיים מצות ניסוך היין, שנאמר: "אליכם אישים אקרא". כלומר: תלמידי חכמים הם כאשה שעל גבי המזבח, והנותן להם יין הריהו כמנסך על גבי המזבח.

כיון שהבאנו מדברי ר' ברכיה מביאים עוד שאמר ר' ברכיה: אם רואה אדם שתורה פוסקת מזרעו וילדיו אינן מגיעים להיות בני תורה כמותו — ישא בת תלמיד חכם, ועל ידי זה מובטח לו שבניו ממנה יגדלו בתורה, שנאמר: "אם יזקין בארץ שרשו ובעפר ימות גזעו