וכי עדרו שורף? שהרי לא חייבה התורה לשרוף אלא אחד, ומכל מקום פעמים שצריכים לשרוף שעירים הרבה, כפי ששנינו במשנה! קושיה זו דחה ר' נחמן: מי דמי [וכי דומה]? התם [שם] בענין שריפת השעירים לא כתיב [נאמר] "אתו" למעט ולומר שאין שורפים אלא אחד, אבל הכא [כאן] בשעיר המשתלח כתיב [נאמר] "אתו", ומשמע: "אותו" — לבדו, רק אחד. בעיה זו נפתרה איפוא, שאכן אינו משלח אלא רק אחד מן השעירים.

אולם בעקבותיה איתמר [נאמר] שנחלקו בדבר, רב פפי משמיה [משמו] של רבא אמר: ראשון שבהם משלח, ורב שימי משמיה [משמו] של רבא אמר: אחרון שבהם משלח. ודנין בדבר: בשלמא [נניח] לשיטת רב שימי משמו של רבא, שאמר: אחרון שבהם משלח, אפשר להניח כי קסבר [סבור הוא] כנימוק שאמרנו: הואיל וגמר בו כפרה. אלא רב פפי משמיה [משמו] של רבא, מאי קסבר [מה סבר] מה טעמו? ומשיבים: סבר לה [סבור היה] בענין זה כדעת ר' יוסי שאמר שכאשר יש כמה דברים שווים שעומדים לעשות בהם מצוה — מצוה בראשון שבהם.

ושואלים: הי [איזה] ר' יוסי? כלומר: מאיזה מדברי ר' יוסי מסיקים מסקנה זו? אילימא [אם תאמר] ר' יוסי שאמר בענין קופות. שכן שנינו במשנה: ר' יוסי אומר: שלש קופות של שלש שלש סאין היו שבהם היו תורמין את הלשכה. שהיו מכניסים בלישכה את השקלים שנדבו כל העם לצורך עבודת המקדש בחודש אדר בכל שנה והיו הגזברים ממלאים מהם שלוש קופות של מטבעות והיו קונים בהם את קרבנות הציבור (כגון תמידים ומוספים), והיה כתוב עליהם אל"ף בי"ת גימ"ל

ותניא [ושנויה ברייתא]: אמר ר' יוסי: למה כתוב עליהן אלף בית גימל — כדי לידע איזה מהן נתרמה ראשון, להביא הימנה ראשון, כי מצוה בראשון.

אולם משם אין ראיה דילמא בעידנא דאיתחזאי קמיתא לא איתחזאי בתרייתא [בזמן שהיתה הראשונה ראויה לא היתה ראויה האחרונה], שהרי כאשר הביא את הקופה הראשונה כבר נעשית הראשונה ראויה לקרבנות ומיועדת להם, ואילו השניה עדיין לא נתרמה, ולכן חלה הקדושה על הראשונה תחילה. אולם כאן הרי קדושה חלה על השעיר המשתלח רק עם הקרבת השעיר השני, ואם כן אין הדברים דומים זה לזה לגמרי.

אלא למדו את הדבר מדברי ר' יוסי בענין פסחים. דתנן [שכן שנינו בברייתא]: המפריש שה לפסחו ואבד השה, והפריש שהאחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון, והרי שניהן עומדין לפניו — אי זה מהן שירצה יקריב, דברי חכמים. ר' יוסי אומר: מצוה בראשון. ואם היה השני מובחר ממנו — יביאנו. הרי ששיטת ר' יוסי שבכל מקום שיש שני קרבנות ששניהם ראויים להקרבה — מביאים את זה שנבחר ראשון.

א משנה שני שעירי יום הכפורים השעיר לה' והשעיר לעזאזל שמביאין כזוג — מצותן לכתחילה שיהיו שניהן שוין במראה (בצבעם) ובקומה (בגודל) ובדמים (במחיר) ובלקיחתן כאחד שיקנו את שניהם יחד. אולם ואף על פי שאין שוין — כשרין, וכן אם לקח אחד היום ואחד למחר — כשרין.

מת אחד מן השעירים, אם עד שלא הגריל ביניהם מת — יקח מיד בן זוג לשני שהרי עדיין לא הוברר אחד מהן. ואם משהגריל מת — יביא זוג אחר של שעירים ויגריל עליהם בתחילה, ולאחר ההגרלה

יאמר בלשון תנאי: אם של שם מת — זה שעלה עליו הגורל לשם יתקיים (יעמוד) תחתיו, ואם של עזאזל מת — זה שעלה עליו הגורל לעזאזל יתקיים תחתיו, והשני שהוא בן הזוג ואין זקוקים לו ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום) וימכר, ויפלו דמיו לקרבן נדבה. ואף שבחטאת יחיד כגון זו לא היתה תקנה לקרבן והיו מניחים לו למות, כאן אין עושים כן, לפי שזו נחשבת כחטאת הציבור וכלל בידינו שאין חטאת צבור מתה, ואילו ר' יהודה אומר: במקרה כזה תמות.

ועוד אמר ר' יהודה: אם נשפך הדם של השעיר הפנימי לפני שהיזו ממנו — ימות המשתלח וכן אם מת המשתלח — ישפך הדם של השעיר הפנימי ויביאו שעירים נוספים ויגרילו עליהם מתחילה.